כתב המגזין הצרפתי "נובל אובזרווטר" לא חזר למחנה הפליטים בג׳נין כדי לתקן את התקלה שקרתה לו. הוא דיווח על מותה של משפחה שלמה: תשעת ילדיו של אבו עלי עוויס נקברו תחת הריסות הבית בעת כניסת כוח צה״ל למחנה. הסיפור פורסם שבועיים לאחר שעוויס המודאג מצא את כל משפחתו בריאה ושלמה. צה"ל טען שמדובר בשקר. עוויס טען שמדובר בטעות. כשהחל כיבוש ג'נין, שהה עוויס בסופרמרקט שבבעלותו, מחוץ למחנה. אחותו צלצלה לספר שהטנקים באים. דרכי הגישה נחסמו. לאחר הקרבות, כשמצא את ביתו הרוס, חשב שכולם מתו, אחר כך הבין שלא. המשפחה הצליחה לצאת מהמחנה. היא חיכתה לו בכפר סמוך.
מלחמת אין ברירה: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בעיני אויביה | שמואל רוזנר
ישראל נאבקת עם השאלה: מהי מדינה יהודית | שמואל רוזנר
ההיסטוריה המדממת של יחסי יהודים וערבים בארץ הקודש רוויה בחדשות כזב, מיתוסים עיקשים, שמועות מרושעות, שגיאות רשלניות. בטבח בדיר יאסין לא קרה דבר דומה לזה שמתואר בספרות הפלסטינית. חפים מפשע נהרגו, חלקם ללא צורך, אבל לא בהיקף, בדרך או בשיטתיות שתוארה. הסיפור הצמיח כנפיים, ותרם לדינמיקה של בריחה פלסטינית, שאולי הביאה תועלת לישראל. הנער מוחמד א־דורה נהרג בעזה בראשית האינתיפאדה. ישראל מיהרה מדי לקחת אחריות. עד היום קשה לתת תשובה ודאית על השאלה ממה נהרג.
היו כמובן גם סיפורים שקרו באמת. כמו ההפצצה בכפר קאנא, במסגרת מבצע ענבי זעם בלבנון - וגם להם נקשר אחר כך שובל של שמועות וחצאי דברים. במקרה הזה, טענות על התנהלות לא נכונה של קצין מגלן נפתלי בנט באירוע, שהיו יותר תעמולה פוליטית מאשר מופת של עיתונות. אולי כך יקרה גם לאירוע האומלל בבית החולים בעזה. עד שהתבררה האמת – מה שהנשיא ג׳ו ביידן הסכים שהוא התסריט הסביר – השמועות, האגדות והטענות כבר הצמיחו כנפיים.
האם הנזק לישראל גדול? לא בטוח. מצד אחד, ההרוגים בבית החולים הגבירו את המתח בעולם הערבי. מצד שני, חידדו את הפער בין שקרנים לבין מי שבודקים ואז מציגים ראיות. וגם: האזרחים של עזה ראו והבינו שזה עלול להיות גורלם. כלומר, ייתכן ששמועות על הרג מהסוג הזה ישרתו את המטרה הישראלית – להניע אוכלוסייה אזרחית לדרום הרצועה כדי למנוע מוות מיותר של אזרחים עזתים ושל חיילים שנכנסים לרצועה.
בשעת הכתיבה, הם עוד לא נכנסו. בשעת הפרסום, מי יודע. בשעת הקריאה, תלוי מתי אתם קוראים. אירועי המלחמה תכופים, השינויים מהירים. מה שנכתב היום אולי יתיישן מחר. על כן ראוי לכתוב על היום שאחרי. זה לא יתיישן בקרוב. ג׳ו ביידן בא לישראל כשבאמתחתו סיפור אישי על היום שאחרי. כסנאטור מנוסה תמך בכניסת כוחות ארה״ב לאפגניסטן ולעיראק לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר. כסגן נשיא סייע לנשיא אובמה לדלל מאוד את נוכחות ארה״ב בעיראק, כנשיא סיים את נוכחות צבא ארה״ב באפגניסטן.
בין לבין היו 20 שנה של טרור, כאוס, מאבקי שליטה, בלבול, השקעות, אכזבות. ביידן אמר לישראל: אל תיכנסו בלי תוכנית ליום שאחרי. אל תיכנסו כדי להישאר בעזה 20 שנה. בעצם, את הלקח הזה, כולל תקופת הזמן של כ־20 שנה, ישראל מכירה בעצמה מלקחי מלחמת לבנון הראשונה. אז דווקא חשבה שיש לה תוכנית: להמליך את בשיר ג׳ומאייל על לבנון כשליט ידידותי. התוכנית לא הצליחה. כלומר, כשאין תוכנית זו בעיה, כשיש תוכנית לא ריאלית, זו גם בעיה.
חריג בשגרה
הנשיא האמריקאי הראשון שבא לישראל בעודו מכהן כנשיא בא בעקבות מלחמה: ריצ׳רד ניקסון, 1974. נשיא בצרות. קרוב מאוד להתפטרות. השני בא בענייני שלום: ג׳ימי קרטר. השלישי היה ביל קלינטון, ומאז ועד היום, כל נשיא. שגרה לא מופרת, כאילו טבעית, כאילו אין אפשרות אחרת. כמובן שיש: טרומן, איזנהאואר, קנדי, ג׳ונסון, פורד, רייגן, בוש הראשון – כל אלה דילגו על ישראל. עד תחילת שנות ה־90 הביקורים היו החריג, ההיעדרות שגרה. מאז שנות ה־90 הביקורים שגרה, ההיעדרות חריג שלא יעלה על הדעת.
ובכל זאת, ביקורו של הנשיא ג׳ו ביידן השבוע היה חריג ראוי לציון. ביקור בשעת מלחמה. האם האמריקאים תומכים במלחמה או מנהלים אותה? הם בוודאי תומכים בישראל, ועל כך הם זכאים להוקרה. ישראל צריכה לצדה את כוח ההרתעה האמריקאי, היא צריכה את משלוחי הציוד, את התמיכה הדיפלומטית, את ההרגשה הפסיכולוגית שאינה לבד. היא צריכה את כל אלה, וצריכה להיות מוכנה לשלם על הסחורה הזאת. שום דבר לא בא בחינם.
ישראל צריכה עוד משהו: לנצח במלחמה שהיא מזהה כמלחמת קיום. לא משום שחמאס או חיזבאללה יכולים להשמיד אותה מחר, אלא משום שישראל חלשה, מורתעת ומוכה לא תוכל לשרוד לאורך זמן בשכונה הזאת. גם האמריקאים מבינים זאת, אבל לאמריקאים יש עוד הרבה עניינים על הראש, אינטרסים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים. הערכתם את האיום לא זהה – לא יכולה להיות זהה – להערכה שלנו. הם במצב תודעתי אחר. הם מתמודדים עם דילמות אחרות.
בשבוע ביקורו של הנשיא ביידן יש להודות לו בהרכנת ראש. התמיכה האמריקאית היא נכס יקר ערך כל עוד היא מאפשרת לישראל לממש את מטרותיה העיקריות במלחמה. שמירה על הנכס מחייבת דיאלוג, שמשמעותו איזון בין צורך ללכת לקראת האמריקאים בכל מקום שאפשר, לבין הצורך להתעקש מולם בכל מקום שצריך. ובמילים בוטות: אין תועלת בהפסד במלחמה שהייתה לה תמיכה אמריקאית.
גם הנשיא ביידן עלול להתמודד עם שאלה מורכבת שתחייב אותו לאזן בין אינטרסים, התחייבויות ורצונות. נחזור למה שעשה עד כה: נאום נחרץ, אזהרה נחרצת, משלוח של נושאות מטוסים לזירה, ביקור בזק נשיאותי. כל אלה מבטאים מחויבות שהולכת ומעמיקה בעימות המקומי שהתפתח בין ישראל לבין חמאס.
מה מטרת המחויבות? לגבות את המאמץ הישראלי לעקירת חמאס, ובלימת הסכנה שהעימות יתלקח ממקומי לאזורי (ולגלובלי). וצריך לומר: ביידן לקח סיכון לא מבוטל. הוא שיגר אזהרה לחיזבאללה ולאיראן. בכך, לפחות במידת מה, מסר את גורלו בידיהם. ברצותם, המנהיגים השיעים ייזהרו, ברצותם, יתגרו. ואם יתגרו, יעמידו את ביידן בדילמה. האם עליו להגיב נחרצות, ובכך להעמיק עוד יותר את המעורבות האמריקאית במלחמה, עד כדי סכנה לפגיעה בכוחות אמריקאיים? או שמא עדיף מבחינתו לא להגיב נחרצות, ולסגת כפי שעשה הנשיא ברק אובמה לאחר שהסורים החליטו להתעלם מ״הקו האדום״ שמתח לפני כמה שנים?
זה מצב לא פשוט לנשיא אמריקאי, בטח שלא בשנת בחירות. אם יעמיק את המעורבות, יואשם בכך שהוא מסבך את ארה״ב במלחמה. אם ייסוג ממעורבות, יואשם בכך שמילה שלו היא לא מילה ואיום שלו הוא לא איום. הבוהן שביידן טבל במימי הים התיכון נעשתה לקרסול, אחר כך לברך, ועכשיו ביידן טובל כבר כמעט עד הישבן. לא בטוח שחיזבאללה ואיראן יחליטו להתגרות בו, כי מהלך כזה, של התגרות במעצמת־העל העולמית, הוא דבר מסוכן מאוד. אבל אם בכל זאת יעשו כן, ביידן ייאלץ לבצע תמרון לא פשוט. תמרון של מלחמה.
נקצר ונאמר שכמעט כל מה שיקרה כאן בשבועות הבאים הוא תוצר של כורח לאזן בין רצונות ומטרות. ישראל רוצה להימנע ממלחמה בצפון, אבל רוצה לשמור על כוח ההרתעה שלה. היא מוכרחה לשקול כל הזמן מה האיזון הנכון. מעבר לרף מסוים של התגרות בצפון, היא לא תוכל שלא להגיב באופן שיפתח חזית חדשה. למה? כי אין טעם לנצח במלחמת הרתעה בדרום ובמקביל לספוג מכה קשה להרתעה בצפון.
ישראל רוצה לנצח, ורוצה להחזיר את החטופים בשלום. גם זה מחייב איזון. אפשר לומר ששתי המטרות – ניצחון והחזרת החטופים – הן מטרות־העל של המלחמה. אבל קל מאוד לדמיין הרבה מאוד תסריטים שמעמידים את המטרות האלה בהתנגשות. בתסריטים האלה ישראל תיאלץ לחשוף או לבחור את מטרת־העל האמיתית שלה, זו שגוברת על המטרה השנייה.
ישראל רוצה לנצח ורוצה להימנע מפגיעה בחפים מפשע. היא נדרשת לאזן. האו״ם וארגוני זכויות אדם תובעים שלא תפגע בכלל בחפים מפשע, ולמעשה מציעים לה לוותר על כל אפשרות לניצחון, שהרי אין שום דרך לנהל מלחמה בשטח אורבני, מול ארגון כמו חמאס, בלי שייפגעו חפים מפשע. זה פתרון קל ולא מתקבל על הדעת. גם החלטה להתעלם לחלוטין מהצורך להימנע מפגיעה בחפים מפשע היא פתרון קל. הפתרון הקשה – והנכון – הוא איזון נכון בין ההכרח לנצח לבין השאיפה החשובה שלא לפגוע במי שאין צורך לפגוע בו.