זו הייתה הלוויה באדום. אחת מ־1,400. מבעוד מועד הועברה הקריאה בקבוצות הוואטסאפ של אוהדי הפועל תל אביב להגיע לבית העלמין בשפיים עם חולצותיהם האדומות. והם אכן הגיעו במאותיהם. מבוגרים כצעירים צבעו בצבע הדם את ההלוויה ההמונית של חברם - עומר חרמש, האוהד השרוף.
בחמאס טענו: "רוצים לשחרר עוד חטופות - ישראל מסרבת לקבלן"
בניגוד לבקשת ישראל: המשאיות שנכנסו לרצועת עזה לא נבדקו
דמו נשפך בקיבוצו כפר עזה. גופתו נמצאה רק לאחר כמה ימים. המנחה פתח באזהרה: "והיה אם תישמע אזעקה, על כולכם להשתטח על האדמה ולהניח ידיכם על הראש". זה לא קרה. הכדורגל היה בנשמתו.
הפועל הייתה בלבו. הוא שיחק בקבוצת הבוגרים בקיבוצו. "הוא היה בן 48 – הבה נמחא לו כפיים במשך 48 שניות", ביקש חברו למשחק. והדממה הופרה ברעם מחיאות הכפיים ובשירת "לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב". חבר הביט על הארון העטוף בשחור ואמר: "עומר, באו לכאן יותר אוהדים מאשר במשחקים רגילים של הפועל".
היינו בקהל שני אוהדי בית"ר: ראובן ריבלין ואנוכי. היה גם הבית"רי דני דיין. האב השכול הוא חבר הכנסת לשעבר שי חרמש, חבר ועדת הביקורת של יד ושם. אחד הפוליטיקאים־הלשעברים הכי נעימים שהכרתי. בחלום המר ביותר לא חשב שיום יבוא ואסון שואתי ייפול על קיבוצו ומשפחתו.
דגל הקבוצה האדומה נפרש על הקבר הרענן, ומיד כוסה בעשרות זרים. "הגעתי אחרי שהייתי בשלוש הלוויות בשדרות" – לחש עמיר פרץ לידיד. המחיש את כאב הימים הללו. ימים של הלוויות אין־סופיות ברחבי הארץ. בכי ויגון. לא רק את הפועל אהב עומר. גם את להקת טיפקס. קובי אוז ושני מלוויו השמיעו שני שירים נוגים. לאחר טמינת הארון סי היימן השמיעה שניים משיריה.
האח הבכור חתם את מסכת ההספדים בדברים נוקבים: "אנחנו נבדוק טוב טוב מה קרה שם. מחדל זה גול עצמי בדרבי. זה לא מחדל".
בדרך הביתה מקיבוץ שפיים ראיתי את שלטי החוצות, שהחליפו את שלטי הזעם מימי המחאה: "יחד ננצח", "ימין־שמאל לא מדברים אליי יותר". אבל חזית בית ז'בוטינסקי בתל אביב, משכן מכון ז'בוטינסקי, בית"ר והאצ"ל - טומאה בצבעים אדומים. אלוהים, מתי תחלוף השנאה הפנימית היוקדת בתוכנו?