בימים אלה של מלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין לא ערך אפילו מסיבת עיתונאים אחת לעיתונאים הישראלים, שבה הוא ייאלץ לענות לשאלות חשובות ונוקבות שמטרידות את כולנו. כעיתונאית הייתי שואלת אותו לפני הכל, איך פספסנו את ההזדמנות לדרוש בצורה חד משמעית שחרור שבויים, או לפחות חלקם עבור סיוע הומניטרי שאתמול הוזרם בשיירות ממצרים לתוך הרצועה? איך ייתכן שלא קיבלנו שום דבר בתמורה לאותו סיוע?
סירוב חד משמעי שלנו לסיוע הומניטרי, רק ובתנאי שהשבויים ישוחררו, או לפחות הילדים השבויים, הייתה מעבירה מסר לעולם, שהנה, אנחנו הסכמנו לסיוע כזה ואילו החמאס מצידו סירב לשחרר את השבויים, מה שהיה מסיר את המסכה מעל פניהם המכוערות של הרוצחים הסדיסטים האלה שצועקים קריאות לשחרור פלסטין, אבל בפועל, פלסטין מעניינת אותם כקליפת השום והם מוכנים שהעם שלהם יסבול חרפת רעב ויתפגר, ושמצידם יהיו במצור עד סוף חייהם.
חשיפת הפרצוף האמיתי של חמאס לעולם כולו ולעולם הערבי שמאמין לנרטיב של הארגון הרצחני שפלסטין היא בראש מעייניו, היא אחת הדוגמאות לחשיבה מחוץ לקופסא, איך להתמודד מול הלוחמה הפסיכולוגית של הארגון. זה מה שנקרא חשיבה מחוץ לקופסא שלא הייתה פה בקבלת ההחלטות של נתניהו. יכולנו רק להרוויח ממהלך כזה שמצהיר באופן מוחלט, חלוט וסופי, שלא נסכים לסיוע הומניטרי עד שישוחררו השבויים. יכולנו רק להרוויח מדרישה בלתי מתפשרת כזו, כי גם אם היה לכך סיכוי קלוש שהיא תצלח, ייתכן ודרישה זו הייתה נענית בחיוב ויכולנו לקבל בחזרה לפחות חלק מהשבויים.
במקרה והדרישה הזאת לא הייתה צולחת, לפחות יכולנו להרוויח כמה נקודות בתחום ההסברתי, שהיה חושף לכל העולם, כולל העולם הערבי, את פרצופו האמיתי והשקרי של הארגון הנאצי הזה, שלא אכפת לו מהמתים שלו עצמו, שהמנוולים האלה משתמשים בעם שלהם כמגן אנושי ובמקום לשחרר כמחווה הומנית ילדים וזקנים, הוא מעדיף להפקיר את עמו לחרפת רעב ומצור, בעיקר כשיש עוד בידיו מספיק שבויים שהוא יכול להשתמש בהם כקלף מיקוח בהמשך.
רק לפני מספר ימים, הצהיר שר הביטחון גלנט שמדיניות ההבלגה וההכלה הסתיימה ושמזון, מים ודלקים לא ייכנסו לרצועה. מה קרה לאותה הכרזה מיליטנטית אדוני שר הביטחון? התפוגגה והתנדפה בעשן ההפצצות? לא ידעת שאיומי סרק שלא ממומשים, משדרים לצד השני חולשה ומורך לב והוא ישים אותך ואותנו ללעג ולקלס, ובהזדמנות הראשונה ינצל את החולשה הזאת ויכה בנו בבטן הרכה, שוב ושוב? לא עדיף היה לשתוק, במקום לפזר אזהרות שייתכן ולא תוכל להוציאן לפועל, בגלל לחץ בינלאומי?
והחמאס אמנם פגע בנו בבטן הרכה, כאשר שחרר שתי נשים מתוך יותר מ-200 שבויים, במקום לשחרר קודם כל את התינוקות, הילדים והזקנים, כשהוא יודע שהם אלה שאנחנו מצפים לראות משוחררים ראשונים. זוהי כמובן לוחמה פסיכולוגית שהאויב הנאצי מנהל נגדנו בכישרון רב ועל כן הזכרתי בתחילת הכתבה את הלוחמה הפסיכולוגית הנגדית שעלינו לנהל.
בכל הסבבים הקודמים נגד הארגון הרצחני המתועב והסדיסטי הזה, שמענו את ראש הממשלה אומר: "שקט ייענה בשקט", ותמיד חשתי אי נוחות כאשר המשפט הזה נאמר. עלה ממנו ריח של תבוסתנות וחולשה והציג תמונה של מדינה במצב תמידי של דפנסיבה. האויב זיהה את החולשה, ניצל אותה ושאב ממנה את התעוזה לתקוף באכזריות שטנית שכמותה לא ראינו מאז השואה.
גם הפעם הפגנו חולשה כאשר לא אזרנו אומץ ואמרנו לנשיא ארה"ב, ביידן, שאנחנו דורשים שסיוע הומניטרי יותנה בשחרור השבויים, לפחות הילדים והזקנים בשלב זה. הרי לא מתקבל על הדעת שיהיו מחוות מצידנו בלי אף תמורה ושחרור הילדים, שבעיניי, קודם בחשיבותו למיטוט החמאס, והטיפול בשחרורם צריך להתבצע לא אחרי מיטוט החמאס, וגם לא בהקבלה אליו, אלא לפניו.
ברגע שהממשלה לקחה צעד אחורה מטקטיקת המצור על עזה, שהיא אחת הדרכים היותר יעילות להכניע כל אויב באשר הוא, והראייה, המצור שהטיל אריק שרון בזמנו על הארמיה השלישית במלחמת יום כיפור שהציל את המדינה מאסון קטסטרופלי, החמאס ימשיך וישחק ברגשותינו ויסחט אותנו עד טיפת יכולת ההכלה האחרונה שלנו ועד שנזכה לראות, אם בכלל, את כל הילדים בריאים ושלמים ואת שאר השבויים.
ברור לי לגמרי שעלינו לציית לארה"ב. אין לנו ברירה, אבל במקום ציות עיוור, מותר גם לא להסכים על אף הכבוד, וההערכה שאנו חשים כלפי הנשיא שהפך בן לילה לאבא ואימא של אומה פצועה שהרגישה יתומה, עד לאותו רגע שהוא הפציע במחוזותינו. חוסר הסכמה, לא אמור לחבל בידידות הקיימת בין ישראל לארה"ב, שעל פי ביידן, היא בלתי מעורערת. מה עוד שקשה לי להאמין, שעקב סירוב מצדנו לתת עזרה הומניטרית ללא תמורה מהצד שכנגד, הנשיא יחזור בו מהחלטתו להעביר לישראל עזרה מסיבית כפי שהבטיח, ולהחזיר על עקבותיהן את נושאות המטוסים והמשחתות שהוא שלח לאיזור. אחרי הכל, לנשיא יש אינטרס מובהק שנצא מנצחים במאבק, כי אנחנו מהווים חוליה בציר המדינות המערביות הנאורות והדמוקרטיות, למול ציר הרשע שבנתה אירן עם ארצות תומכות טרור. הניצחון שלנו הוא גם ניצחון העולם המערבי.
לכן, הכניעה המידית לדרישה להזרים לרצועה סיוע הומניטרי, בלי לנצל את ההזדמנות ולדרוש כתמורה שחרור שבויים, נשגבת מבחינתי, ואני מקווה שכל מחווה עתידית אליה נידרש, תישקל ביותר זהירות ושיקול דעת. אני גם מקווה, שרוח הלחימה המדהימה של החיילים, האומץ שלהם והאש בעיניים, תדביק גם את הממשלה ותעזור לה לעשות את ההחלטות הנכונות, ולעמוד מאחוריהן בלי מורא ופחד ובלי לסגת מהן, כפי שהיא נסוגה מנושא המצור על הרצועה, שהסתיים עוד לפני שהתחיל.