אף כותב לא יפתח את המאמר הקצר שלו במשפט ״אינני יודע״, אבל נכון לכתיבת שורות אלה - כשהמדינה סוערת מדבריה של חברת ניר עוז יוכבד ליפשיץ, ששוחררה שלשום משבי חמאס באופן חד־צדדי וללא תמורה - אינני יודע אם אולצה כתנאי לשחרורה לומר את הדברים בשבח חמאס ובגנות צה״ל ושב״כ, תוך איום שאם לא תנהג כך, בעלה עודד וחברים נוספים שבידי חמאס יהיו נתונים לאיום על חייהם.
"פיגוע הסברתי בלתי נתפס": קרב האשמות קשות בין לשכת רה"מ לאיכילוב בגלל הריאיון של ליפשיץ
"הצליחה להפגין טוב לב לרוצחים": כך סיקרו בעולם את ההצהרה של יוכבד ליפשיץ
לכן אני מציע לרגע להירגע. לצרוך את הדברים שאמרה עם הפילטרים המתבקשים ולהבין שייתכן שיש כאן אילוץ ותנאי או לחלופין תקלה.
ככלל, במהלך מלחמה מול אויב אכזר ומניפולטיבי, פדוי שבי או חטוף שחוזר הביתה, אמור להגיע בשלב הראשון למתקן ביטחוני שמור, שיודע לבצע כמה כללי יסוד:
א. לבודד אותו.
ב. לאפשר לו בדיקה רפואית והחלמה.
ג. להפגיש אותו עם בני משפחתו.
ד. לאפשר לגופי המודיעין לתחקר אותו.
ה. להעניק לו תמיכה נפשית והתאוששות.
ו. לתדרך אותו כיצד לנהוג מכאן.
במלחמה כמו זו שבה אנו נתונים, ולקראת מה שעוד נכון לנו, מתחייבת משמעת דוברותית הדוקה. אסור ליפול למלכודות ולמניפולציות של אויבנו. מישהו בכיר, מנוסה ומוסמך במעמד של שר או שגריר בכיר לשעבר חייב לקחת את ההגה של מאמץ ההסברה הישראלית לידיים, לקבוע כללים ולאכוף אותם על כל דוברי המדינה, משרדי הממשלה, סוכנויות הביצוע והארגונים.
שלושה מאמצים חשובים וקריטיים להצלחה וליכולת להשיב את הביטחון לגבולותיה מתקיימים במקביל: המאמץ הצבאי, מאמץ העורף האזרחי והחוסן הלאומי וכן מאמץ ההסברה ההתקפי וההגנתי.