ילדים של החיים | נתן זהבי

 1
התמונות בלתי נתפסות. אי אפשר להתמודד איתן, מהעיניים זורם ים של דמעות בלתי נשלטות, נשים, קשישים, ילדים, בני נוער נרצחים, נשחטים, נאנסים על ידי כנופיות ברברים אכזרים שנבראו בצלם ואיבדו צלם אנוש. 

ייקח הרבה זמן להבין את תמונות הזוועה שהתרחשה ב־7 באוקטובר, בשבת השחורה. יהיה קשה להשתחרר מזעקות האמהות שביקשו שיבואו להציל אותן ואת ילדיהן, כשברקע קולות ירי וקריאות צהלה של הרוצחים. לעולם לא יהיה אפשר להבין איך הצליחו כנופיות רוצחים לפשוט על יישובים של מעצמת־העל הצבאית ולנפץ את היהירות והשחצנות הישראלית, ולהציג אותה במערומיה.

אלפי נרצחים ופצועים, משפחות פגועות פיזית ונפשית, בתים שרופים, שלדי מכוניות, חטופים ונעדרים. תמונת מצב נוראית, כשמנגד חבורת מנהיגים זחוחה שממשיכה לפטפט עצמה לדעת באולפנים ולבשר שאנחנו הולכים לכתוש, להרוס, למוטט, לחסל ולהשמיד את חמאס על מנהיגיו ולוחמיו. גם לפני שחמאס הלם בישראל הם הבטיחו שיחסלו, יכתשו, ימוטטו. בלה בלה בלה. 

ביום שני השבוע היה לאוהד מונדר יום הולדת 9. אוהד היה בשבת השחורה בבית של סבו וסבתו בקיבוץ ניר עוז. בני משפחתו ביקשו שבכל בית בישראל יחגגו לאוהד יום הולדת, בזמן שהוא ובני משפחתו חטופים בידי חמאס. מה עובר לאוהד בראש ביום הולדתו? היכן הוא ועוד למעלה מ־200 חטופים נמצאים? מה מצבם הבריאותי? יש ביניהם זקנים חולים הזקוקים לתרופות, יש ביניהם פצועים, יש ביניהם אנשים מוכי הלם כתוצאה ממראות הזוועה שראו לפני שהועברו לעזה.

מול העיניים רצות לי תמונות שאי אפשר למחוק מהזיכרון: ילדים מתחבאים מתחת למיטות בממ"ד, ילדים מתחבאים בארון רועדים מפחד, אמא שביתה נשרף ומרגישה שהעשן עומד לחנוק את התינוק הקטן שבזרועותיה והיא מסתכנת, פותחת חלון ומניחה את התינוק על אדן החלון שינשום אוויר ולא את העשן שיחנוק אותו. 

בעידן שבו כולם מצוידים במצלמות, אנשים מתעדים רגעים נוראים, בלתי אנושיים. התמונות האלו הן עדות לגודל הזוועה, וביום הדין יהיו אנשים שיצטרכו לשלם על זה ביוקר, כי הם היו האחראים לביטחונם וחייהם ורכושם של תושבי חוטף עזה, אשקלון, אשדוד, שדרות, נתיבות, אופקים - “חבל השכול" ושאר המקומות שספגו מהלומות וחורבן בנפש וברכוש.

עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת, אמא,
כולנו ילדים של החיים

אני נושם, אני חבוק בזרועותייך
אני רואה בך בית חם ומשפחה
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת
אני חופשי, אך אין לי מנוחה

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת, אמא,
כולנו ילדים של החיים

והרופא כבר מדבר על סוף הדרך
אבל אני יכול לשים לפחד קץ
עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים
בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת, אמא,
כולנו ילדים של החיים

הרבה ילדים עזתים חבים את חייהם לחטוף עודד ליפשיץ בן ה־83, שאשתו יוכבד שנחטפה יחד איתו הוחזרה ביום שני לישראל בתיווך מצרי־קטארי־אמריקאי. 

עודד, בעברו פעיל פוליטי במפ"ם ההיסטורית וכתב בעיתון “על המשמר", נהג לנסוע למעבר הגבול של עזה ולהעביר ילדים וקשישים חולים לבתי חולים בישראל, לניתוחים מצילי חיים. לא מעט אנשים קיללו וגידפו אותו על שהוא דואג לילדי עזה החולים. ליפשיץ, איש המצפון, לא נכנע ולא נרתע. למרות גילו המופלג והביקורת הקשה שספג, המשיך בפעילות ההומנית שלו.

כשהגיעו המנוולים חסרי המצפון האנושי לניר עוז, הם חטפו בין השאר גם את עודד ויוכבד הקשישים והובילו אותם למצהלות תומכיהם אל מקום שביים.

באמצע שנות ה־80 לחייהם הופרדו עודד ויוכבד זה מזו. לאכזריות החלאות מעזה אין גבול. אם היה לחוטפים מעט כבוד, טיפ־טיפה, הם היו משחררים את עודד, שאולי בין אלו שטיפל בהם במסירות היו גם בני משפחותיהם.

2
כבר ימים ארוכים מנהיגי ישראל מותחים את עצביהם של האזרחים. מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים מוכנים לצאת לפקודה לכיוון רצועת החוף הצרה הנקראת עזה, כדי להשמיד, להרוס, לכתוש ולמחוק. אבל ההנהגה המדינית קיבלה רגליים קרות. 

עשרות אלפי תושבי חוטף עזה והגליל פונו מבתיהם ונתקלו באוזלת יד בטיפול בהם בעורף. הבטחות לא קוימו, חלקם נדרשים לשלם עבור השהייה בבתי המלון שאליהם הופנו, ואין להם מהיכן להביא את הכסף. הם נדרשים לשלם עבור המזון במלון, ואין להם כסף. לחלקם אין לאן לחזור, כי בתיהם הרוסים. כל הטיפול בהם הוא ברדק אחד גדול, חלטורה מזעזעת שמוציאה אותם מדעתם. 

בשעת כתיבת שורות אלו הפוליטיקקים ממשיכים לספר מה מחכה לחמאס מהצבא הכי הכי בעולם. אלופים בדימוס ממלאים את האולפנים 24 שעות ביממה ומספרים על היכולות המופלאות של צה"ל ואיך הם יכו מכה אנושה את חמאס. מומחים לגבול הדרומי ומומחים לגבול הצפוני והגבול המזרחי טוחנים את המוח על איך, מתי, כמה. בינתיים, מאות אלפי אזרחים הופכים לנפגעי נפש ובשלב כלשהו יצטרכו לקבל טיפול פסיכולוגי. העצב והדיכאון שולטים באווירה הכללית. 

כדי להרים טיפ־טיפה את המורל, כדאי לכם להיזכר בשיר הנפלא שכתבה ב־1940 אלה אמיתן (וילנסקי), “במדינת הגמדים". לפניכם שני הבתים הראשונים והבית האחרון של השיר.

במדינת הגמדים רעש מהומה
הצבא, לבוש מדים
יוצא למלחמה

ובראש הגדוד צועד
אצבעוני המפקד
הוא חבוש קובע פלדה
ובידו סיכה חדה

שתי השורות האחרונות של השיר:
במדינת הגמדים תם עם ערב קול שאון
הצבא פושט מדים וכולם הולכים לישון

נ.ב. - המילה קובע אינה טעות, מדובר בקובע חייטים להגנה על היד. 