תכנית ההתנתקות של נתניהו עוד תתברר כהסכם מינכן | ניר קיפניס

אתמול פתח ראש הממשלה בקמפיין שמטרתו למוסס את מטרות המלחמה ולהתחיל הרגיל אותנו ליום שאחרי, בלי חמאס "ממוטט"

כדי להבין את הלך הרוח של נתניהו, כדאי להיזכר במצבו ערב המלחמה: ברמה המקומית כאב הראש הגדול שלו היה איך להמשיך לשדר פשרה ממלכתית בעניין החקיקה המשפטית, במקביל לקידום סעיפים בה בשיטת הסלאמי, או איך למכור את חוק הגיוס שהובטח לחרדים, לציבור תומכי הליכוד.

כמו שנתניהו יודע כבר מזמן (וכמו שנפתלי בנט למד על בשרו), מי האפסים של השלולית המקומית עלולים להפוך לביצה טובענית, אבל אם יש משהו שנתניהו התמחה בו הוא הרי למצב את עצמו כליגה אחרת.

את קרבות הרחוב הוא קיווה להשאיר בידי יריב לוין מצד אחד, אמסלם, רגב וקרעי מצד שני - ולהתפלל שהשמאל (בהכללה) יהיה מטומטם מספיק כדי לשחק לידיו, כמו בהפרעה לתפילת יום הכיפורים ב"חצי הפרדה" או בהקרנה שלו במדי אסיר על חומות כלא אלקטרז.

לעומת זאת, כאשר הרים נתניהו את עיניו למשימות שהן יותר מתחזוקת בלוק ה-64 שלו, הוא ראה מקיסריה ועד שטוקהולם: האמריקאים שהחרימו אותו בתחילה חייבים אותו כדי לכונן את הציר הסעודי-ישראלי.

זה היה אמור להיות אקורד הסיום של נתניהו, הפרק שייזכר יותר מכל ויהיה רשום כולו על שמו: המיליארדים יזרמו לישראל - מוושינגטון, מסעודיה, בצורת מסילת ברזל שתימתח מהודו מערבה.

הנורמליזציה עם סעודיה תסיים, הלכה למעשה, את הסכסוך הישראלי-ערבי בלי למסור את יהודה ושומרון לפלסטינים, הקונסטלציה החדשה תמרכז אותו, תשכיח את הברית עם בן גביר: לא מדיניות אף שעל של שמיר, לא הסכם אוסלו של רבין, אלא המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, שנבנה על קיר הברזל של ז'בוטינסקי: גם "פרוטקטור אוף יזראל", גם פרס נובל לשלום.

גניזת כל התיקים נגדו, כמו במקרה של שרון ותכנית ההתנתקות, היו אמורים להיות הבונוס הגדול של כל זה: עוד לא נולד השופט שירשיע בדין ראש משלה מכהן שמחזיק ביד עט כדי לחתום על הסכם שלום שהוא גיים-צ'יינג'ר אמיתי.

ואז חצו את הגבול הטנדרים של חמאס - וממש כמו באינתיפאדת אל אקצא, שסיימה את אוסלו ואת הקריירה הפוליטית של אהוד ברק, הלכה למעשה, בספטמבר 2000, שוב בלע המזרח התיכון הישן את חזון המזרח התיכון החדש.

כבר השיק את הקמפיין

לו היה מדובר בפיגוע רצחני שהיה גובה את חייהם של מעטים ומביא לחטיפתם של מעטים עוד יותר, הוא היה יכול לצאת מזה עם מינון מוגבר מהתרופה הקבועה של הפצצת דיונות+חיסול או שניים. הברוטליות המזעזעת והיקף הטבח, לא השאירו ברירה לאיש שמעדיף תמיד לתת לזמן לעשות את שלו.

את הרמז הראשון לזה שלנתניהו יש תכנית אחרת, קיבלו ראשי מערכת הביטחון עם האירוע שבמסגרתו הגיע מחבל מהחיזבאללה עד לצומת מגידו. הם תבעו כבר אז פעולה מיידית ורחבה. נתניהו עיכב אותם. רבים מהם נזכרו בכך בשבוע שעבר כאשר נמנעה "פעולה משמעותית" בצפון - גם כאן היה נתניהו הבולם.

השלב הבא היה בזיהוי מה שנתפס בעיני אזרחי ישראל כ"דשדוש" בפתח רצועת עזה. בעזרת כמה מעיתונאי החצר שלו השיק נתניהו את "קמפיין הכתישה מהאוויר". אפשר להתווכח על המהות, אבל אצל נתניהו כמו אצל נתניהו, זו אף פעם לא המהות: כל תפקידו של הקמפיין היה לקנות זמן עד להנחתת המהלומה הבאה על מטרות המלחמה המקוריות (לחסל את החמאס).

לא רק אנשי תקשורת וקמפיינרים נשלחו כדי לקנות לנתניהו זמן, אלא גם אריה דרעי, בריאיון "הצבא לא מוכן" שלו. ואז, כשהציבור מעט מבולבל והקונצנזוס שחצה מחנות מתחיל לקבל את הפילוג המוכר והכה אהוב על נתניהו - לביביסטים מול רל"בים, הגיע השלב הבא.

נאום נתניהו לאומה היה מופת של דבר והיפוכו, אבל בעוד רבים נופלים במלכודת ומנסים להבין את מידת לקיחת האחריות שנסתתרה בדברים, השמיע נתניהו כותרת שכמעט נעלמה מהעין: מטרת המערכה אינה עוד רק מיטוט שלטון החמאס, אלא גם החזרת השבויים, החטופים והנעדרים.

זאת לצד שימושים פחות מפורשים באשר לחמאס, כמו הרס הכוח הצבאי והשלטוני שלו. מה זה אומר בדיוק - ואיך מתווכחים את זה לעם שמצפה לראות את עזה כמגרש חנייה ענקי? סמכו על נתניהו.

זה לא יקרה מיד, זה לא יהיה פשוט, לנתניהו אין אפילו כוונה לתקוף את הנושא הזה עכשיו, כשהפער בין הציפיות למה שצה"ל ישיג בפועל הוא כה גדול.

הוא פשוט ייתן לזמן לעשות את שלו: קמפיין החטופים ישתלט על השיח, הנזק המצטבר בעזה (מניין הרוגים בתוספת חיסולים מוצלחים) ייערם לסך שעליו יוכלו להגיד "נקמנו", במקביל ימשיכו לטפטף לציבור שזה לא נורא אם נשחרר את כל אסירי חמאס מהכלא כדי לזכות בכל החטופים, שהרי ממילא נהרוג את כולם בטווח הקרוב (מה שלא יקרה כמובן) ויזכירו (כבר התחילו לעשות כן) שאחרי מרצחי מינכן רדפה ישראל במשך שנים ארוכות, עד ליישוב החשבון.

לא מדובר במשימה קלה: אסירים-מרצחים שבים לעזה כגיבורים היא תמונה שהציבור הישראלי עדיין לא בשל לעכל, גם הטבח בדרום אינו טבח מינכן, לא בהיקפים ולא בעוצמת הזוועה, אבל מערכת השיווק של משרד ראש הממשלה כבר החלה לעבוד.

אין כאן רק מקלות כמובן, אלא גם גזרים: נושאות מטוסים שיאיימו על איראן, טפטופי מסרים לפיהם רק האיפוק שהפגין ראש הממשלה מנע התלקחות בצפון. ביידן שזקוק לנתניהו כדי להשלים את המהלך הסעודי אולי אף יסביר שנתניהו, במתינותו, מנע מלחמה עולמית... וכמובן שכל זה ירופד בהמון כסף, עוד לפני הנורמליזציה עם סעודיה.

זה לא יקרה מיד כמובן: כבר עתה מכינים אותנו למערכה שתימשך שנים... השנים יחלפו, סדר היום ישתנה, המערכה הצבאית תפנה אט אט את מקומה למלחמה דיפלומטית.

אפשר להיות בעד או נגד, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שנתניהו החליט לסיים את הסבב הזה ללא אקט צבאי משמעותי בדרום או בצפון, בטח לא בסדר גודל כזה שלו מצפים הישראלים.

קץ הציונות?

אפשר כמובן להיות בעד כל זה. אפשר להגיד שבכך נחסכים חיים של עוד מאות חיילים, אפשר להגיד שמלכתחילה מטרת מבצע הרצח של חמאס, דווקא בעת הזאת, היה למוסס את ההסכם המתהווה עם הסעודים, הסכם שמשמעותו סיום חלק משמעותי בסכסוך הישראלי-ערבי, כשהנושא הפלסטיני נדחק לשוליים (לא בפעם הראשונה). מדבר אחד אי אפשר להתעלם: מסירת המפתח היחיד לביטחון ישראל לאמריקאים, מכירת ההרתעה הישראלית תמורת שתי נושאות מטוסים, היא קץ הציונות.

לא בכדי הגיבור הראשון של הציונות, אחרי החוזה הרצל, היה יוסף טרומפלדור. הוא היה ההשראה לחלק החשוב ביותר של הציונות המעשית. ממנו נולדו ארגון "השומר" שלימים התפתח להיות ההגנה והפלמ"ח, כלומר - הארגון הצבאי של תנועת העבודה. ממנו יצאה גם בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור), ערש הולדתה של התנועה הרוויזיוניסטית, לימים - הליכוד.

שתי התנועות האלה לא חיו בשלום האחת עם השנייה, אבל הבסיס המשותף שעמד להן בכל מצב, היה האמונה לפיה רק יהודים יגנו על יהודים: היהודי החדש, האוחז בנשק, שהוא למעשה כל ההבדל בין ציונות ליהדות: השנייה הייתה יכולה להתקיים גם בגולה, נתונה לחסדי גויים. הראשונה היא רק בידי העם היהודי.

כל זה התנקז למגילת העצמאות, כל זה עתיד לחלוף מהעולם עם ההסכם שיביא נתניהו. קץ הציונות כפי שהכרנוה, תחילת עידן "הכוכב הנוסף" בדגל ארצות הברית.

ספק אם המסמך שישיג נתניהו יהיה טוב מחוזה השלום שהשיג צ'מברליין במינכן. בעוד צ'רצ'יל מזהיר מפני הכנסת הראש למלתעותיו של התנין, היה צ'מברליין בטוח שהציל את השלום באירופה.

הנה כי כן, זה עלול להיות גם סופו של נתניהו: האיש שביקש להיכנס לספרי ההיסטוריה כצ'רצ'יל-יהודי, ייזכר בהם כגרסה המקומית של צ'מברליין.