חמש הצעות לעת מלחמה: כך תתמודדו עם המצב הלא פשוט

הצעה ראשונה: להפסיק לפקד על צה"ל
משחקי כדורגל אפשר לנהל מהכורסה. כולנו עושים את זה – או לפחות אלה מאיתנו שאוהבים כדורגל. יש לנו דעות על ההרכב, על הטקטיקה, על החילופים. יש לנו טענות כאשר קבוצה מסתגרת, או תוקפת, או מתקשה להבקיע. אנחנו מאמנים. ואם לא קיבלנו הסמכה לאמן, זה רק מקרה, או טעות. כי אנחנו בהחלט מוסמכים. ובדרך כלל אנחנו גם צודקים – הרבה יותר מהמאמן שעומד על הקווים. כיף לנהל משחק כדורגל מהכורסה. ואין בזה נזק.

גורם מדיני בכיר: "האמריקנים לא יעזו להגיד לנו לעזוב עכשיו את המאמץ המלחמתי"
האלוף בריק מסביר מתי צריך להיכנס לעזה ומצהיר: חובה ללכת לעסקה לגבי החטופים

מלחמות אי אפשר לנהל מהכורסה, ולמרות זאת, בשבוע האחרון נדמה שכולנו מנסים לעשות את זה. אנחנו יודעים מתי צה"ל צריך לתקוף, ומתי הוא צריך להגן, ואת מה להפציץ, ואת מי, ובאיזו תחמושת, ואם הוא צריך לפעול קודם בדרום, או קודם בצפון. באמריקה יש ביטוי שמתאים למצב שלנו: ארמצ'ייר ג'נרל. גנרלים מהכורסה. כנראה שאבי הביטוי הזה הוא האסטרטג הנודע קרל פון קלאוזביץ', אבל לא בטוח. כך או כך, לכולנו ברור במה ובמי מדובר.

הנה הצעה: נסו (וגם אני אנסה) להימנע מניהול המלחמה מכורסתכם. אין דרך לעשות זאת. כדי לנהל מלחמה צריך ידע, ניסיון, קור רוח. צריך היכרות עם מצב הכוחות, עם מצב המודיעין, עם מערכת הלחצים המדינית, עם שיקולים כלכליים, עם צרכים לוגיסטיים.

יכול להיות שצה"ל מחכה לתחמושת שוברת שוויון שתהיה מוכנה עוד יומיים – ואתם לא יודעים על זה, וגם רוב המפקדים והחיילים לא יודעים על זה (גם אני לא יודע, אני מציג אפשרות היפותטית לגמרי). יכול להיות שישראל עומדת להפתיע בפלישה פתאומית לסיני, ומשם לאיגוף הרצועה מדרום (זו כמובן הצעה מופרכת). מה שבטוח, אנחנו לא יודעים. אין לנו יכולת לראות תמונה מלאה, שרק היא מאפשרת לנהל מלחמה, וגם אז ההצלחה לא מובטחת.

הצעה שנייה: לזכור שהמציאות לא תמיד מתאימה לאידיאולוגיה
מאז השחרור של שתי החטופות הראשונות על ידי חמאס, התעורר כאן ויכוח מעניין על שאלת הדרכונים הזרים. ברור לגמרי שזה מצב מטריד, משום שיש בו עידוד משתמע לישראלים להוציא דרכונים זרים – משמע, הוכחה משתמעת לטענה שערכו של דרכון ישראלי - ערכה של אזרחות ישראלית - נופל מערכו של דרכון של מדינות אחרות.

יש מי שטענו שישראל לא צריכה לאפשר סלקציה מהסוג הזה. והסנטימנט מובן, וגם מוצדק, רק שלא לגמרי ברור איך מיישמים אותו במציאות. לא קל לומר לנשיא ג'ו ביידן (זה מה שהציע עמית סגל) שיסרב לסלקציה ויתעקש על שחרור של בעלי אזרחויות של כלל המדינות. לביידן יש אחריות לחטופים שלו, אזרחי ארה"ב, ואם יתעקש לא לקבל חטופים אמריקאים כל עוד לא משוחררים חטופים ישראלים, ימעל בתפקידו. לא קל לומר לכלל המנהיגים שאם לא ישוחררו גם ישראלים, ישראל תמנע (כנראה באש) שחרור של חטופים אחרים. כי הם ישאלו, ולא פשוט להשיב, האם לא עדיף שלפחות את מי שאפשר לשחרר נשחרר?

האם זה מצב שיעודד ישראלים להוציא דרכונים זרים? התשובה העגומה היא שכן, אבל נודה על האמת, לישראלים רבים יש מוטיבציה להוציא דרכונים זרים מעוד סיבות מגוונות. וההוכחה נמצאת במספרים: כבר כעת לכרבע מהיהודים בישראל יש דרכונים זרים, ועוד 6% מהם נמצאים בתהליך להוצאת דרכונים זרים (לפני המלחמה), ועוד קרוב ל־10% חושבים לעשות את זה (עוד לפני המלחמה), ועוד 10% רוצים אבל לא בטוחים שהם יכולים (הנתונים מתוך סקר של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם בספטמבר).

במילים אחרות: זה לא צודק, זה לא טוב, זה מעורר כעס ואי־נחת – וזה המצב. לא כל דבר אפשר לפתור, ובטח שלא כל דבר אפשר לפתור בזמן מלחמה על גבם של חטופים.

הצעה שלישית: לא להתרגז על כך שאתם לא יודעים מה קורה
מלחמה מייצרת אינסוף מידע. פה הייתה התרעת שווא, שם רקטה, כאן ביקר אלוף את חייליו, שם תדרך דובר צה"ל את אזרחיו. אפשר לשבת שעות ליד הרדיו, או מול המסך, ולהישטף במידע. מוטב לא לעשות זאת, משום שרוב המידע הזה מיותר. אין שום צורך ושום תועלת בכך שכל אזרח יידע על כל רקטה, או התרעת שווא, או התרעת אמת. המידע החשוב באמת יגיע אליכם באמצעות הצופרים. אם צריך לרדת למקלט, או להיכנס לממ"ד, זה מה שחשוב. השאר כבר הרבה פחות חשוב.

כמובן, האזרחים המתעניינים, המודאגים, רוצים לדעת יותר מאשר אם הייתה או לא הייתה אזעקה. לשם כך מתקיימים השידורים, שגם בהם כדאי להתבונן בעזרת מסננת. בכל זמן, המערכת הפוליטית מייצרת הרבה מאוד מידע מוטה, כוזב ומטעה. בזמן מלחמה, היא מייצרת עוד יותר מידע כזה. המנהיגים והגנרלים רוצים להטעות את האויב, רוצים לחזק את רוח הקרב של החיילים, רוצים להרגיע את הציבור, רוצים לנטוע בתודעה נרטיבים שיסייעו בוועדת החקירה ביום שאחרי, רוצים לשלוט בקצב האירועים ובתגובות עליהם – כל הרצונות האלה מובילים אותם לייצר ספין אחר ספין אחר ספין. וזו לא תקלה, זו לא בעיה, זה מצב בלתי נמנע.

אני שומע את התלונות על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו לא משיב לשאלות של עיתונאים. אני מבין את התלונות, וסבור שנתניהו לא מתעלה במנהיגותו לגודל השעה. ומצד שני, אני מבין למה אינו רוצה להשיב לשאלות של עיתונאים. מה יאמר להם – את האמת? הרי אינו יכול לומר את האמת, בעיקר במקרים שבהם לאמת יש משמעות מורלית או מבצעית. אז ישקר? אם ישקר, העיתונאים יבואו בטענות ויכנו אותו שקרן. ראש ממשלה במלחמה צריך לתקשר עם אזרחים, לתת להם תחושה של שותפות ושליטה במצב. אבל לא בטוח שמתן תשובות לשאלות נוקבות הוא הדרך הנכונה לעשות זאת.

הצעה רביעית: לקרוא בזהירות כל דיווח
מישהו אמר ל"ניו יורק טיימס" שלישראל אין תוכנית טובה להפלת חמאס. אז אמר. האם מי שאמר מכיר את התוכנית הישראלית? לא ברור. האם מי שאמר יודע לשפוט תוכניות מבצעיות? לא ברור. האם לאמריקאי יש יתרון על פני ישראלי בשיפוט תוכניות מבצעיות? לא בטוח. האם לדיווח ב"ניו יורק טיימס" יש אמינות גבוהה יותר מאשר לדיווח בעיתון ישראלי? אין סיבה להניח כך. האם למי שאמר מה שאמר ל"ניו יורק טיימס" יש אינטרס לעכב את המבצע של ישראל? אולי. האם יש לו אינטרס להציג את צה"ל באור שלילי? יכול להיות (בעיקר אם המידע שורשר מגורם ישראלי). האם מטרתו להטעות את חמאס? גם זאת אפשרות.

בקיצור – קראתם כותרת ב"ניו יורק טיימס", או שקראתם אותה באתר אינטרנט ישראלי שמצטט את ה"ניו יורק טיימס", ולא למדתם שום דבר. כלומר, למדתם שיש מישהו שזה מה שאמר ל"ניו יורק טיימס". ואולי הוא צודק, ואולי לא, ואולי הדיווח מדויק, ואולי הוא לוקה בחסר, ואולי הוא ספין של גורם אמריקאי, או ישראלי, מסיבה כזאת, או מסיבה אחרת. לפני כמה ימים קראתם ב"ניו יורק טיימס" שישראל הפציצה בית חולים בעזה. האמנתם? אם לא האמנתם – ולא הייתה שום סיבה להאמין, כי הדיווח היה שגוי – אין סיבה להאמין לדיווח על התוכנית המבצעית שיש או אין לישראל.

הצעה חמישית: לקרוא קצת היסטוריה, כי היא חוזרת
איך ייתכן שהממשלה והצבא לא רואים את המלחמה עין בעין? קראו היסטוריה והשאלה תתהפך: איך ייתכן שלא? מחלוקות בין הדרג הפוליטי לבין הדרג הצבאי הן עניין שבשגרה, שמקבל משמעות מיוחדת בתקופת מלחמה. היו מחלוקות עזות לקראת מלחמת ששת הימים, כולל ספק איום בפוטש צבאי.

היו מחלוקות בהתשה, ומחלוקות ביום כיפור. היו מחלוקות חריפות במלחמת לבנון, גם בתוך הדרג המדיני, גם בצבא, גם בין הדרג המדיני לבין הצבא. היו מחלוקות בימי הפיגועים שאחרי אוסלו, היו מחלוקות בתקופת האינתיפאדה. יש ראשי ממשלה שהתמודדו היטב עם ראשי הצבא, וידעו למשמע אותם (אריאל שרון), יש שהתקשו (לוי אשכול). יש גנרלים שהתלכלכו בעצמם בלא מעט מלחמות פנימיות (אריאל שרון, גבי אשכנזי), יש שפחות (בני גנץ).

והנה עוד סיבות לקרוא קצת היסטוריה: גם בהמתנה למלחמת ששת הימים ישראל התקשתה להבין למה מחכים. גם במבצע קדש ישראל נאלצה להתקפל מול לחץ אמריקאי. וגם במלחמת לבנון הראשונה. וגם השנייה. ואם עכשיו נדמה שישראל פועלת לאט מדי, בלבנון השנייה נדמה שפעלה מהר מדי, ולחלק מהיחידות באמת לא היה זמן להצטייד במה שצריך כדי להילחם. ובלבנון הראשונה ישראל הייתה שסועה פוליטית, אולי לא כמו ערב המלחמה הזאת, אבל גם לא הרבה פחות. בחירות 1981 היו הסוערות והקשות בתולדות המדינה. אחריהן באה מלחמה, אחריה משבר כלכלי חריף, ואז ממשלת אחדות – מהמוצלחות בממשלות ישראל.

למה אנחנו מחכים?
נישאר עם היסטוריה שחוזרת. המתנה היא אתגר קשה. מלחמה, כמובן, היא אתגר קשה עוד יותר. אבל גם בהמתנה לא צריך להקל ראש. היא קשה לחיילים, שמחכים להיכנס לקרב. היא קשה למפקדים, שצריכים להקפיד על שגרה ולא לתת למתח להתרופף. היא קשה לאזרחים, שלא יודעים למה מחכים, ולא יכולים לדעת, כי בדרך כלל הסיבות להמתנה אינן מסוג הסיבות שאפשר לחשוף לציבור. היא קשה להנהגה, שנמצאת תחת לחץ מכל הכיוונים להחליט כבר.

לכל תקופת המתנה מאפיינים אחרים כמובן, ואין דומה המתנת 2023 להמתנת 1967. ובכל זאת, בחינה של מה שדומה היא תרגיל מעניין. שלושת השבועות שלפני מלחמת ששת הימים זכו לתואר "המתנה". למה בדיוק המתינו? לכל מיני דברים. לא מעט קשורים לממשל האמריקאי, של הנשיא לינדון ג'ונסון.

הנה, גם זה מעלה קווים של דמיון. כמו ג'ו ביידן, ג'ונסון היה נשיא דמוקרטי קשוח, נִצי, מהסוג שכבר לא נשארו ממנו הרבה היום. כמו ביידן, גם ג'ונסון היה ידיד אינסטינקטיבי של ישראל, מאוהדיה הגדולים. כמו ביידן, היו לו הרבה מאוד שיקולים מלבד הידידות הזאת. שיקולים של יחסים עם עוד מדינות, שיקולים של המלחמה הקרה, שיקולים של פוליטיקה פנימית, של ויכוחים פנים־ממשליים. כמו ביידן, עיכב את ישראל בחצאי בקשות, רבעי לחצים, תשובות מעורפלות.

"חיוני הדבר שישראל לא תנקוט כל פעולה צבאית מקדימה, שתטיל עליה את האחריות לפתיחת מעשי איבה", כתב הנשיא ג'ונסון במברק שנמסר לראש הממשלה על ידי השגריר האמריקאי וולוורת ברבור. ישראל כמובן לא הייתה התוקפן. המצרים הם שהחלו מהלך תוקפני בסגירת מצרי טיראן, בהכנסת כוחות, בסילוק משקיפי או"ם.

הממשלה התכנסה ובהצבעה לא פורמלית התברר שיש שוויון קולות: תשעה בעד מכה מקדימה, תשעה בעד המשך המתנה. למה ממתינים? לאמריקאים. הם הבטיחו שיעשו משהו. "יש לי יותר ביטחון בהבטחות האמריקאים מאשר ביכולתנו לשבור את יכולת הצבא המצרי", אמר השר משה חיים שפירא. אמירה שנשמעת בדיעבד מוזרה, מנותקת מהמציאות. בתווך, קרוע בין מחנות – כפי שכתב מיכאל אורן בספרו "שישה ימים של מלחמה" – ניצב אשכול. "ראש הממשלה סקר את החסרונות והיתרונות של המצב… סירובו לבטוח בג'ונסון מול הצורך של ישראל 'להראות לג'ונסון שאנחנו הטובים'".

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו נתון בתווך הזה. כמו משה חיים שפירא, ביטחונו בצבא מוגבל. כמו אשכול, הוא נאלץ להתחשב בנשיא אמריקאי אוהד, אבל עם דרישות. כמו זלמן ארן בשעתו, אולי גם הוא חושב ש"המלחמה לא תברח". למי שלא היו בסוד ההתלבטויות, זו הייתה תקופה קשה. "את המוני האזרחים שלא היו מעורבים באותם משחקי כוח, אפפה חרדה מאכלת", כתב אורן. הם בנו מקלטים, חפרו תעלות, מילאו שקי חול. התחושה הייתה "של אסון ממשמש ובא", אולי עד כדי "הפקרת היהודים לשואה נוספת".

כמו לאשכול, גם לנתניהו יש בעיה עם הציבור. המקור שלה שונה, אבל התוצאה דומה: אמון נמוך למדי במנהיג המדינה ברגע קריטי של ערב מלחמה. סקר של המכון למדיניות העם היהודי שבחן את רמת האמון בו ובמפקדי צה"ל (הסקר נערך באמצעות אתר המדד ונותח על ידי פרופ' קמיל פוקס), מעלה שבלי קשר למה שראש הממשלה חושב על המפקדים, לציבור יש אמון בהם הרבה יותר מאשר בו.

למעשה, רק תומכי שתי מפלגות עוד נותנים בו אמון רב – תומכי הליכוד ותומכי ש"ס. וכדי שיהיה ברור, בישראל יש היום הרבה פחות תומכי ליכוד מכפי שהיו לפני שבועיים. כלומר, מעגל האמון בנתניהו הצטמצם גם מפלגתית וגם כמותית.

רמת האמון במפקדי צה"ל גבוהה. לא גבוהה כמו בחיילי צה"ל – שבהם יש אמון מוחלט של כמעט כל היהודים בישראל – אבל עדיין גבוהה. 75% מביעים בהם אמון "די גבוה" או "מאוד גבוה". זה יותר מכפול מהאמון בנתניהו (32%). אולי מזלו של נתניהו שאין כיום בצמרת הצבא מפקדים מסוגו של עזר ויצמן, שהעז להטיח את דרגותיו בשולחן ולצעוק על אשכול.

אבל אם ימשיכו להגיע שמועות וידיעות על חיכוכים בינו לבין הצמרת הצבאית, לא בטוח שיוכל לשכנע את הציבור שהוא הצודק וצה"ל הוא הגורם הבעייתי. נכון, היה כישלון מודיעיני ומבצעי קשה של צה"ל, אבל יש למפקדיו לפחות דבר אחד שאין לנתניהו – רוב הציבור מניח שהם אינם מערבים פוליטיקה בשיקוליהם, ואינם מנסים לתמרן כדי להציל את עורם. הציבור מניח שקציני צה"ל באו לעבוד, ורוצים לנצח, לא להתווכח.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, בספר "שישה ימים של מלחמה" מאת מיכאל אורן.
[email protected]