ביום שאחרי יהמו המסעדות, אנשים ירימו צ'ייסרים מטפטפים מעל שולחנות בר ואחר כך יתחבקו באחוות שיכורים. נשוב לעסוק ביוקר המחיה: החל ממי שעבורם הוא כרוך בוויתור על פריטים מעגלת הקניות בסופרמרקט, דרך מי שמקטרים על עלות החוגים לילדים במתנ"ס (אבל משלמים) ועד למי שמבכים את העלייה התלולה במחירי כרטיסי הטיסה. עוד נשוב לחמוד, בכל המובנים: אחדים יעשו קומבינה על רשויות המס, אחרים יחפשו ריגושים “מהצד", שהרי זה עתה למדנו עד כמה ארעיים הם החיים.
יש מי שמקווים שמהסבב הזה נצא מאוחדים ומתחשבים יותר - מהתור בקופת החולים ועד להשתלבות בתנועה, אבל בהחלט ייתכן שנהפוך למרירים יותר, ששים אלי קרב, לוחצים חזק יותר על דוושת הגז. לך תדע. בנוף הפוליטי יתחולל מפץ גדול, גדול בהרבה מסלע המחלוקת “רק ביבי" או “רק לא ביבי", שכן האחרון סיים את תפקידו ההיסטורי. זו לא משאלת לב של מי שמאמין שהוא סיים אותו כבר לפני כשנתיים (עת חל הפיצול בין האינטרס האישי־משפחתי לזה הלאומי), אלא ניתוח קר של הנעשה במחנהו: עזבו הכל והביטו רק על הכסף - עוזבים אותו אנשים עם חושים עסקיים טובים, בעוד המצטרפים החדשים הם מהסוג שמשקיע במניה כשהיא מתחילה לרדת.
ומנתניהו - להרצל, ולמסמך המכונן של הציונות. לא, לא מגילת העצמאות שהייתה לה עדנה לאחרונה, אלא למראה מקום קדום עוד יותר, החיבור האידילי “אלטנוילנד". כקולוניאליסט־נאור, הרצל היה בטוח שעמי ערב ישמחו עם היהודים, שיביאו לכאן קדמה מדעית, רפואית, הנדסית, תעשייתית ומחשבתית. הוא אומנם זיהה כבר אז סכנה למפעל בדמות קנאי הדת, אבל היה בטוח שלבסוף הנאורות תנצח, ש"חברה חדשה" תיכון כאן.
כשכל זה לא קרה, התחלנו לחפש גם תשובות לבעיות הביטחוניות: יוסף טרומפלדור היה, כך נדמה, “מחזיק תיק הביטחון" האחרון המשותף לשני הצדדים. נפילתו בקרב תל חי הייתה השראה לתפיסת הביטחון של שמאל וימין כאחד. “השומר" הפך לימים לארגוני ההגנה של תנועת העבודה, בית"ר (ר"ת: ברית יוסף תרומפלדור) הייתה לרחם שממנו בקעה תנועת חירות.
הרעיון המשותף לשניהם היה אנטיתזה לגלותיות: ניסוח ההבדל בין היהודי הגלותי, הנרדף והחלש, ליהודי החדש, הלוחם. האתוס הזה היה משותף גם למי שחשבו ש"בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", וגם למי שהעדיפו “למות או לכבוש את ההר". בשבוע שעבר ראו צאצאי שניהם את החזון בן 100 השנים נמכר תמורת שתי נושאות מטוסים וחבילת סיוע. ההייתה עצמאות ישראל אשליה בלבד?
ההבדל העיקרי בין שני המחנות, בוודאי בשנים הראשונות לקיומם, היה יותר לאומי־חברתי מאשר ביטחוני. ז'בוטינסקי הגה את תיאוריית קיר הברזל שלו, שלפיה חייבים אויבינו לקבל קודם כל את היותנו כאן כעובדה מוגמרת, בטרם ייכון כאן שלום. וראו זה פלא - מי שהוציאו את המדיניות הזאת אל הפועל היו ממשלות מפא"י לדורותיהן.
הניצחון הצבאי המוחץ ב־1967 אתגר את הלך הרוח הזה. התשובה המדינית של השמאל הישראלי (שהפך בינתיים ברובו לימין כלכלי־חברתי) להתעוררות הדתית־לאומית היה הסכם אוסלו. ההסכם הקטלני חדל להתקיים עת הושלם המסע הפלסטיני - מעלי הזית שבהם נופפו לעבר חיילי צה"ל, עת נחתם ההסכם, ועד לנפנוף הידיים המגואלות בדם שני המילואימניקים האומללים שנחטפו למשטרת רמאללה. רק שאפילו המחלוקת החריפה על הוויתורים שנכון או לא נכון לעשות למען השלום, הייתה טקטית בעיקרה: בשמאל פשוט האמינו שקיר הברזל שהגה האב המייסד של הימין הישראלי, כבר שריר ועומד - והושיטו מעברו יד לשלום עד שהוכשו.
המלחמה הזאת מטלטלת את תיאוריית הקיום המרכזית שלנו. לא עוד מיינסטרים שמייחל לשלום בניואנסים כאלה ואחרים (כשבן גביר מזה ועופר כסיף מזה, מושארים מחוץ לגדר). מה במקומו? מוקדם לדעת. אבל ההבנה שכל הסכם עם מדינה או ישות ערבית־מוסלמית אינו קונה אלא אשליות (היזהרו מהסכם השלמונים הסעודי!) תהיה אחת מיסודותיו. זו בשורה נוחה יחסית, גם אם גובשה בנסיבות טרגיות, למי שביקש להתכנס פנימה, אל המסורת, אל היהדות, אל שבת אחים גם יחד, אבל גם אל “עם לבדד ישכון".
מה יעשו מי שביקשו להיפתח לעולם, להיות חלק ממשהו גדול יותר? הם חטפו סטירה כפולה. הראשונה ממי שהאמינו שיבוא יום ויהיה עמו שלום - והשנייה מקבוצת הייחוס שלהם: האינטלקטואלים ברחבי העולם, שמיהרו לחבק את הרוצחים במקום את הקורבנות. תמיד חשבתי שאסור לקונצנזוס הישראלי לוותר על זרם חשוב כציונות הדתית ולהפקיר אותו לתורת הגזע שניסחו כמה מהקיצוניים שברבניו. עתה הגיע הזמן להילחם על מי ששאפו מערבה, אבל ברגע האמת הוכיחו שהם החיילים הנאמנים ביותר שיכול עם לבקש.
האם המחנה החילוני־ליברלי בישראל מסוגל לנסח מניפסט שיסתיים בשירת "התקווה" ולא ב"שיר לשלום"? ביום שאחרי יהמו המסעדות, צ'ייסרים יטפטפו מעל ברים ועמם יוחלפו מבטים של חברות, אהבה ואפילו זימה. רק שאחרי שנתפכח, נצטרך לחשב מסלול מחדש.