אין תרופה שתרפא געגועים | מרסל מוסרי

פעם אחת היא הביאה אותו לכיתה. הוא היה הפעוט היפה ביותר שראיתי, היה לו שיער זהוב, עיניים ירוקות וחיוך שובה לב. צחוקו הפיג את השעמום המונוטוני בשיעור שלמדנו אז, ואפילו הנערים הקשוחים ביותר בכיתה, או המורה שאף פעם לא שברה איתנו דיסטנס עד לאותו הרגע, ניגשו אליו והתאהבו. “קוראים לו סאן", אמרה ספיר, בת כיתתי, אחותו, “אמא שלי הביאה לי אותו במתנה".

לטורים הקודמים של מרסל מוסרי:
מה יהיה בסופנו?
תכף הם יגיעו
לילות לבנים

היינו אז בכיתה ח'. עד נעוריה גדלה לבד, לא חסר לה כלום, אביה איש בעל אמצעים, ואמה נתנה הכל עוד לפני שביקשה, אבל היא רצתה אח. בן! אחות לא באה בחשבון.

אני זוכרת אותו רץ בין השולחנות וממלמל שטויות. הושטנו לו ידיים, ביקשו שייתן כיף או יעצור רק לרגע. הוא היה אטרקציה, ספיר רצה אחריו, היא הייתה נערה החלטית כזו, תספורת קארה, יפהפייה, אהודה כזו. בידיה גוננה עליו מהפינות החדות בשולחן, וכל 4 דקות הציעה לו לשתות או איזה ממתק. אמם המתולתלת חיכתה בחוץ, מפעם לפעם ביקשה סליחה מהמורה והציצה פנימה, לכיתה, לראות ששני ילדיה בטוב. לימים תספר לי ספיר שאמם בחרה להם את השמות “סאן" ו"ספיר", כי הם שתי אבנים יקרות של אותה האמא.

19 שנה אחרי, ב־7.10.2023, ספיר פרסמה באינסטגרם שלה הודעה לסאן: “אתה לא עונה לי ולאמא בטלפון, איפה אתה חיים שלי?".
ככל שעברו השעות פרסמה עוד ועוד סטוריז, אחרי כך בפייסבוק, דרך חברים, בתקשורת, נסעה בין כל בתי החולים בארץ, עברה בין מיטות, הפעילה את כל הקשרים שיש לה.

וכשעברו השעות, הדקות והימים כבר קראה לו בכינויו: “אבא, תחזור אליי, בבקשה". קיוויתי איתה, פרסמתי גם אצלי, טלפנתי לכתבים שאני מכירה, וכלום. אף אחד לא רץ לזרועותיה הפרושות, סאן לא חוזר.

לפני שבועיים ועוד קצת קיבלו את הדפיקה הנוראה בדלת ולאט־לאט חיברו את הסיפור. באמצע המסיבה שוטרים הצליחו להבריח אותו למיגונית, הוא ביקש לשמור בפתח, להיות חלק, סירב להיכנס. בתוך רגע ירו בו בני העוולה, המרצחים, הקניבלים, בבטן. דמו הכתים את החולצה שהכי אהבה, הוא גסס על המדרכה עד שמת.

סאן היה בן 22 במותו.
ספיר שוב בת יחידה, הפעם לתמיד.

בשבוע שעבר, שבת בצהריים, כתב לי בחור בשם תומר: “היי מרסל, אני חבר כיתת הכוננות במושב יתד, לא אספר לך על הטרגדיות ולא על כך שסיכלנו שתי חדירות מחבלים ופגענו ועצרנו 15 מהם. אני רוצה לספר לך על בחור בשם יהונתן".

לא הבנתי מה אני קוראת, הדבר היחיד שעלה לי בראש הוא שכיתת כוננות, כמעט נטולת נשק, יושבת עם 15 מחבלים כבולים בתוך חדר ואין שום כוח צבאי או משטרתי שיכול לקחת אותם.

“איך לא רצחתם אותם?", שאלתי מיד. אפילו לא הופתעתי מהשאלה שכל כך לא מאפיינת אותי, הרי אף פעם לא עסקתי בדם, מלחמות וכו', אבל יצר הנקמה יבעבע עוד שנים קדימה. לא רק בי, בכולנו.

“את יודעת כמה אפשר להוציא מ־15 מחבלים?", שאל חזרה והמשיך לספר על יהונתן יוגב, בן המושב, בן 20 בסך הכל. כשפרצה התופת, אביו לא היה באזור. הוא סגן קב"ט באחת המועצות המותקפות וטס אל הלחימה. אחותו הגדולה הייתה בדרך חזרה מעבודתה באשקלון, בדרך הביתה נקלעה לחילופי האש באחד הצירים, נכנסה לתוך מיגונית ובדרך נפצעה בראשה. כשהיא מדממת, הסתתרה וחיכתה לכוחות החילוץ.

אנדרלמוסיה, קווים לדמותה.

“הערפל, מרסל", כך סיפר לי תומר, “היה כל כך סמיך שיכולת לגעת בו, את מבינה למה אני מתכוון? שעות נלחמנו, לא ויתרנו למחבלים, הם לא הצליחו לרצוח אף אחד מבני המושב. היו כאלו מהמושב שנרצחו, אבל במקומות אחרים. כשירד החושך, כבר היינו מותשים, באפיסת כוחות, בלי אוכל, מים או טיפת מנוחה, היינו פצועים והגוף כאב. שאלנו מי יכול לצאת מהממ"ד ולבוא לעזור לנו, אפילו להחזיק את הנשק ולשמור, רק כדי שנוכל להתרענן כמה דקות. לא ידענו מה שלום המשפחות שלנו, אם שרדו או לא, הקשר נותק עם כולם וחושך מצרים.

“פתאום התנדב יהונתן. בהתחלה צחקנו, הוא בחור צעיר, מה לו ולזה, ידענו שהוא מסתתר עם אמו בבית, הוא כתב לנו ‘רק תבואו לקחת אוכל'. הלכנו אליו, צעד אחר צעד, בשקט מחריד, הגענו אל ביתם, הוא יצא אלינו, כמעט קיבלנו התקף לב. ‘הנה הסנדוויצ'ים שלכם, קחו'. לקחנו והוא ביקש מאמו לסגור את הדלת, היא עשתה כדבריו. ‘כנס הביתה!', הפצרנו בו. הוא לא נכנס, ביקש לבוא איתנו, לסייע, ולא הסכים לשמוע 'לא', כך היה, שעות ישב איתנו שם בתלוליות, אוחז בידו נשק ומחכה, כמונו, עד בוא הבוקר והחזרנו אותו הביתה, זה יותר מדי מוות לבחור צעיר".
בעת כתיבת מילים אלו, אגב, הוא לובש מדים ומסייע אי־שם בחזית.
גיבור.

וישנם דורון וענבל ז'ורנו. הם והוריהם חברים של אמי ומשפחתה. למען האמת, גדלו יחד, דלת פתוחה מול דלת פתוחה, אירועים, חגים ושבתות. לא מזמן שלחו לי תמונה מאיזה בית קברות בתוניס, ובבית הקברות הזה משפחתה של אמי, ואחר כך עוד תמונות של סבתי מרסל, עגולה ושמנמנה, כנראה שלא ירשתי רק את שמה. כשהוצאתי את ספריי הראשונים, רכשו אותם ושאלו אם יש עוד משהו שהם יכולים לעשות כדי שאצליח, אנשים טובים כאלו, יפים מבפנים.

והייתה להם ילדה יפה יפה, וחייכנית והיה לה מין אור כזה בעיניים, קראו לה קארין. אולי תזהו אותה, היא אחת מהמצולמות בסרטונים הראשונים שהגיעו ממסיבת הטבע ההיא. היא לבשה בגדים שחורים, והיה לה סד מחובר לרגלה השבורה. דורון וענבל התחננו בפניה שלא תלך. “הרגל שלך שבורה, יהיו עוד מסיבות", אמרו. אבל היא רצתה חופש וריקודים ומוזיקה טובה באוזניים, אז נשקה להם והלכה.
גם הם, כמו ספיר וכמו עוד אלפים אחרים, חיפשו אותה במשך ימים ושבועות עד שהגיעה הבשורה המרה.
גם היא אינה עוד בין החיים, ועל ידה קעקעה אמה “אין תרופה שתרפא געגועים".
כמה רוע בעולם כזה קטן.

ואלו שלושה סיפורים שבדרך לא דרך הגיעו אליי, והדבר שאני הכי רוצה הוא לשבת עם כל אחת מהמשפחות של הנרצחים ושל אלו שנפלו בקרב ולשמוע את סיפוריהם, לתמלל ואם יבקשו - לכתוב סוף אחר, שמח יותר, ולו רק כדי שינחם לרגע. אבל אין רומנטיזציה ואין אידיאליזציה במדינה הזו, מוכת ההרג והמלחמה. ואין משפחה אחת שלא הכירה מישהו מבין הנרצחים, ובימים האלו אין שמחה ואין תקווה בישראל.

מישהי ביקשה ממני שאנסח כמה מילים שתוכל לשלוח לבנה, רגע לפני שנכנס לעזה. שאלתי אותה קצת עליו וניסחתי לה. היא העבירה את המספר בקבוצת הוואטסאפ של האמהות באותה הפלוגה ומאז בכל כמה שעות אני מקבלת בקשה מאמא אחרת, וזה מה שאני עושה בלילות, כותבת מילים מחזקות ואמהיות לאלו שבחזית.

אחר כך אני שוב בוכה. 