בעולם אידיאלי, כשהתותחים יורים - העם מתאחד והממשלה מתגייסת למאמץ הלאומי. שריה מוותרים על טובות ההנאה ועל המשכורות השמנות, וחלקם אף עולים על מדים. התקשורת עוקבת אחרי הקרבות, והכל דם, יזע ודמעות, אבל במובן מסוים, גם דבש. ולהמחשה - ישראל מלפני 50 שנה. מתוחכמת פחות, מתועשת פחות, מושחתת פחות, ענייה בהרבה וגם טהורה יותר.
ראש הממשלה מחבל ביודעין באמון שאמור לשרור בינו לבין ראשי מערכת הביטחון
ב־6 באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים, כעבור שבועיים, ב־21 בחודש, כשכבר נודע גודל האתגר, שרי הממשלה החליטו פה אחד לתרום סכום בסך משכורת חודשית למאמץ המלחמתי. היו זמנים. היו גם מנהיגים. טעו, לעתים אף גרמו למחדל, ובכל זאת התאפיינו בשיעור קומה.
האם משמעות הדבר היא שבימינו אנו יש לאפשר ולעודד מציאות שבה הכל פרוץ? האם כשיורים התותחים בעזה ובגבול לבנון, עלינו למתוח ביקורת משולחת רסן על ראשי המערכת הפוליטית, על מפקדי צה"ל, על שירותי המודיעין, בתקשורת וברשתות החברתיות? מה נשתנה, אם בכלל, בעידן המלחמה - מעידן השקט היחסי אשר שרר אצלנו עד אותה השבת השחורה? ובכן, מלחמה אמורה גם היום להעניק לדרג הפוליטי והצבאי חסינות מסוימת, אך זוהי חסינות מהותית בנסיבות העניין, כלומר, כזאת שחלה על ניהול המלחמה בלבד.
בשגרת השלום, נבחרי ציבור נהנים מחסינות מהותית אשר נועדה להבטיח את מילוי תפקידם. ההשלכה המעשית מתמקדת בעיקר בהיעדר אפשרות להחיל על חבר כנסת חוק איסור לשון הרע. החסינות עומדת להם כמובן גם בימי מלחמה, אך כשתותחים יורים, מתווספת אליה לפי המסורת גם חסינות מביקורת. מתחשק לך למתוח ביקורת על מקבלי ההחלטות? בבקשה, בשש אחרי המלחמה. ובינתיים שקט, יורים.
מלחמה מהספה בסלון
שני תנאים ליישום הכלל לשמירה על המסורת. האחד, החסינות היא לענייני ניהול מלחמה בלבד. השני, גם הדרג הפוליטי והדרג הצבאי, שזוכים לחסינות כנ"ל, מיישמים את הכלל ומכבדים את המסורת. לעניות דעתי ולמיטב הבנתי, אל לנו לבקר החלטות צבאיות ולדשדש בהן - מתי צריך להיכנס קרקעית לעזה ובאיזה היקף. כן להפציץ, לא להפציץ, מהם תנאי מזג האוויר, מהם הכוחות שעלינו לשגר, מי המפקדים המועילים יותר.
ההמלצה להימנע מביקורת מתייחסת גם לטיפול בשחרור החטופים. לא, בני משפחותיהם ופעילי המטה רשאים וזכאים לצעוק את מה שעל לבם ולהפגין ולהצביע על כל חוסר מעשה ועל כל מחדל. אבל אל לנו, לאזרחים מן היישוב וגם לאנשי תקשורת, לנהל מלחמה מהספה בסלון ואף לא מאולפני הטלוויזיה. שינהלו אותה ראשי הדרג הצבאי והפוליטי. מכאן, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף אהרון חליוה, הוסיף חטא על פשע כשביום רביעי לקח אחריות מתוקשרת על המחדל ("אמ"ן תחת פיקודי כשל"). היה מיטיב עם כולנו לו המתין חליוה עם ההצהרה לשש אחרי המלחמה.
אבל הפטור האמור מהביקורת לא חל בשום אופן על התנהלות הממשלה בתחום האזרחי ובמינויים, גם כשמדובר במינויים הקשורים לניהול המערכה. כך, מבלי לדון בדרכי שחרורם של בני הערובה, היה מקום ללא ספק למתוח ביקורת על מינויו של תא"ל במיל' גל הירש לממונה על נושא החטופים והנעדרים, להשמיע חשש כי המינוי נגוע בשיקוליה התועלתניים של משפחת נתניהו. זאת, כאשר ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, הציע לנדב את שירותיו. כך, מותר לתקשורת, וזוהי אך חובתה, לפקח על תפקודם (או על היעדר תפקודם) של הקבינט האזרחי ומשרדי הממשלה שנועדו לדאוג למפונים בפרט ולעורף בכלל.
לראיה, דרישתם של יולי אדלשטיין וזאב אלקין להפנות כספים קואליציוניים אשר טרם הועברו לייעודם, לצורכי המלחמה. תחילה נתקלה הדרישה בהתנגדות מוחלטת. כי פעם היו לנו שרים שתרמו לצורכי המלחמה משכורת חודשית, דוגמת זרח ורהפטיג וחיים לנדאו, והיום ישנם בצלאל סמוטריץ' ויצחק גולדקנופף, שלא יוותרו על שקל פוליטי אחד, עזבו את המשכורת.
אבל ראו איזה פלא, הקמפיין בתקשורת וברשתות החברתיות עשה את שלו. ראש הממשלה הודיע על כוונתו לבטל מספר משרדי ממשלה מיותרים, וביום רביעי השבוע בישר שר הרווחה יעקב מרגי (ש"ס) כי ניתנה הנחיה להיערך לקיצוץ ולא לממש כספים קואליציוניים.
השתיקה יפה למלחמה
זאת ועוד. השבוע הפר ראש הממשלה את כללי המשחק, כשבאישון לילה יצא במתקפה על ראשי הדרג הצבאי בעיצומה של המלחמה. גם לאחר שחזר בו והתנצל, הקמפיין שבו פתח לא נדם, השופרות ממשיכים לתדרך ולהפיץ את המסר. מי שחפץ בשקט, מי שדורש להבליג, בל ישכח כי לטנגו צריך שניים.
ולסיכום, לו היינו חוסכים מהממשלה ביקורת, שרים וסגני שרים כמו אורית סטרוק ועמיחי אליהו ואבי מעוז ומאיר פרוש ואורי מקלב היו ממשיכים לחלק מאות מיליוני שקלים לעמותות של מקורבים פוליטיים (נכון לשעת כתיבת שורות אלה, טרם נסתם הגולל לגמרי על הבור שחפרו). לו היינו חוסכים מהממשלה ביקורת, 8־5 מיליארד שקלים (הכספים הקואליציוניים) במקרה הטוב היו מוקפאים עד תום המלחמה. כשיורים, השתיקה יפה לניהול המלחמה, לא לסוגיות האזרחיות. אחרת כל עוד התותחים יורים, החתולים הפוליטיים מחסלים את השמנת.