כשהסתיימה השואה הארורה באירופה, סבתא שלי מצאה את עצמה מנסה לחזור לשגרה. צועדת ברחובות פולין עם אבא מיכאל ואוחזת לו חזק ביד. הוא כל מה שנשאר. בן 3 בקושי. כולם נרצחו. הבעל, האחיות, ההורים והחברים נעלמו, אינם. איך את ממשיכה לחיות, סבתא, שאלנו אותה, איך את ממשיכה לנשום ועוד בפולין האנטישמית? סבתא הסבירה: פשוט חייתי. שבתי הביתה, היא אמרה, התחלתי לעבוד, מצאתי זוגיות והמשכתי. בלי טיפולים פסיכולוגיים, התעמקות בעבר והתגוששות עם זיכרונות מעכבים. היא רצה קדימה. 

אומרים שחייבים להמשיך לחיות אבל אני מרגיש חצי מת | חיים אתגר
מתי נבין שמוקד הכוח האמיתי נמצא אצל העם? | חיים אתגר

אבי נשר סיפר בראיון עצוב אחרי מות בנו הצעיר והיפה בתאונת דרכים, שאמו, ניצולת השואה, הסבירה לו שבחיים חייבים תמיד להמשיך קדימה. אבל, מוות, מכה אנושה - לא עוצרים. דוהרים קדימה. כך שב נשר לערוך את הסרטים שלו, אחרי הטרגדיה הקשה שפקדה את משפחתו. 

השגרה והעבודה הן שיצילו את חיינו. גם שלמה בראבא סיפר לי פעם, עוד כשהגשתי תוכניות בוקר, שהעבודה נותנת לנו פאוזה מהחיים. מרווח נשימה. מסיחה באמת את הדעת מהשדים המפחידים שבראשנו. 

אני עסוק בימים האחרונים. טורבו. אתמול אפילו התאגרפתי אחרי הרבה זמן. קיפצתי בלי הפסקה. לא היה לי אוויר, אזל כוחי והמשכתי. בום אחד ועוד אחד ועוד אחד. כפרות על האף והמוח, העיקר לא לחשוב. עוד ועוד ועוד סיבובים, רק לא להיעצר, רק לא לחשוב. 

השבוע צילמתי בלי סוף. אפילו יצאתי לדרוש דין וחשבון מכתבת אל־מיאדין בישראל. זה ערוץ שנחשב מקורב לחיזבאללה. במסגרתו משודרים, נאמרים ונכתבים דברים נוראיים בנוגע אלינו. למשל שראש הממשלה משול להיטלר, שישראל מבצעת שואה וטבח עם, ועוד ועוד. בניסיון לא קונבנציונלי התחלתי לשוחח עם הכתבת, היא לא ממש ספרה אותי. לא רצתה לענות. אמרה “מי אתה?" וכך הלאה. בהמשך עשתה מהתקרית סיפור מהסרטים. התראיינה ברשת שלה ואפילו ראיתי ידיעה שקברניטיה של רשת תקשורת תימנית, שלא ידעתי על קיומה (עוד זירה שלא בטוח משופעת באוהבי ישראל) התחייבו, כך על פי הדיווח, להגן על אותה כתבת. לתימן לא אטוס בקרוב. 

בזמן המפגש ליוויתי אותה בערך שבע עד שמונה דקות, כשאיתי צוות שדי בבריזה קלה להעיף אותו. תחקירניות ועורך, כולם בגודל של רבע עוף, עומדים במרחק סביר ממנה. זה לא קרה בביירות או בסמטאות שיקגו, אלא בכפר סבא, לאור יום. נדמה לי שהיא עשתה עליי סיבוב יח"צ יפה. סחתיין עליה. מתגוללי טוויטר יצאו להגנתה, לפי אותו היגיון שמניע את חברי הקהילה הלהט"בית להפגין למען פלסטין בקמפוסים, כשברור שגורלם בפלסטין או במדינה מוסלמית אדוקה לא יהיה מיטבי כנראה, אם הם ייקלעו לשם.
 
היו טענות כלפיי גם באשר לגינוני הג'נטלמניות בשיחה. ישראלים מגינים על עיתונאית שלא בדיוק מאחלת לישראל ולהם בהצלחה. הכל כל כך מטורלל, טהרני, צדקני ומשוגע. אבל לפחות זה הסיח את דעתי, האקשן הרגעי הזה. הסיח ליומיים. גם משהו. כשהסערה החלה להתפוגג והתחלתי להשתעמם ממנה, חזרתי לשקוע בדאון. 

הילדים החטופים, זה מפרק אותי. השבוע ישבתי בישיבת קריאייטיב עם צוות שהקמנו כדי לתת מענה למצב הכללי באמצעות הכלים שלנו. זה סודי ולכן לא אפרט, ורק אומר שאנשים מצוינים חברו זה לזה. אבל בסוף, בשורה התחתונה, גררנו זה את זה לדיכאון עמוק בהרהורים על העבר וגם על העתיד. על המלחמה ועל היום שאחריה. 

אלוהים, אין לי המון בקשות ממך. זאת אומרת, יש לי, אבל אני לא מציקן ובדרך כלל סותם. הפעם תן לנו אחרי החודש הנורא הזה קצת אור. מה אכפת לך? שהחטופים יחזרו, שהחיילים ישובו בשלום, ושהנהגה חדשה שתצמח פה תחבק אותנו, כמו שמגיע לנו. אם זה יקרה, אני מבטיח אפילו לצפות באל־מיאדין בלי להתלונן. 