מי היה מאמין שבאוקטובר 2023 יאמץ חמאס את פסוק ו' מפרק כד בספר משלי: “כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", פסוק שמזוהה עם המוסד הישראלי המהולל. 

מתקפה על סמוטריץ': "גם לפני המלחמה היה שר כושל"

החמאסניקים הצליחו להרדים את שירותי המודיעין של המוסד הכי טוב בעולם, השב"כ הכי טוב בעולם והצבא הכי טוב בעולם, ופלשו באלפיהם מהאוויר, מהים ומהיבשה לישראל. הם ביצעו רצח המוני אכזרי של קשישים, צעירים, נשים, גברים וילדים, ביצעו מעשי אונס אכזריים, שוד וביזה. חלק ממעשי הזוועה מצולמים ומוקלטים. עם סיום המהלומה שהנחיתו על ישראל הם נסוגו לשטחים עם מאות חטופים, מגיל תשעה חודשים ועד 85 שנים.

33 יום אחרי הזוועה, ראש הממשלה לא התפטר. כמעט אף שר מהממשלה המנופחת לא קם, הרכין ראש והחזיר את המפתחות. אף אלוף בצה"ל לא פשט את מדיו והלך הביתה בבושת פנים. ראש המוסד וראש השב"כ ממשיכים להגיע מדי בוקר למשרדיהם. גם הם לא מרגישים שגודל הפשלה מחייב את פרישתם מהתפקיד.

הרגע שבו פלשו בבוקר שבת, ה־7 באוקטובר אלפי חמאסניקים ליישובי חוטף עזה והערים הסמוכות לגבול הרצועה, נראה כמו סצינה מסרטי המערבונים שבהם אלפי אינדיאנים אכזרים מסתערים בגרזינים, קשתות וחצים וכידונים על בסיסי האמריקאים ועל יישובים של “לבנים", כשהם טובחים בהם ומקרקפים את ראשיהם באכזריות. זה נראה נורא בסרטים האמריקאיים, וזה נראה הרבה יותר נורא וזוועתי במציאות המתועדת של השבת השחורה.

בשבת השחורה של ה־7 באוקטובר היו אמורים תושבי ישראל היהודים לחגוג את חג שמחת תורה. כשהחל הטבח בשש בבוקר, לא הייתה שמחה ולא הייתה תורה. האל, שנחשב “מלא רחמים", נרדם במשמרת, וזעקת בני עמו הנשחטים לא הגיעה לאוזניו. היו אלו צעירות וצעירים, בוגרים וקשישים שהגנו ונלחמו בחירוף נפש להציל את בני משפחותיהם וחבריהם, מעטים מול רבים, מופתעים מול מפתיעים. הרבה שילמו בחייהם, הרבה נפצעו ודיממו עד לבוא העזרה, שהגיעה באיחור שגרם לחלק מהם למות בייסורים. בשעות הראשונות למתקפת חמאס הייתה מדינת ישראל על הנהגתה וצבאה בוורטיגו, באובדן עשתונות, והמחיר יקר. יקר מנשוא. 

רוצחי חמאס, מסונוורים מהצלחת המבצע שלהם, שאותו תכננו במשך חודשים ארוכים, לא הבחינו בין צעירים לזקנים, בין דתיים לחילונים, בין אנשי ימין לאנשי שמאל. כל מי שנקרה בדרכם ספג אש רצחנית. הם כבשו בסיסי צבא, השתלטו על בתי מגורים ותחנות משטרה, הם שרפו בתים על יושביהם, שחטו תינוקות בעריסותיהם, התעללו בנשים צעירות ואנסו אותן לקול מצהלות חבריהם. שיכורים מהצלחתם לא בחלו מלהעמיס קשישות על טנדרים ואופנועים ולהובילן לשבי בעזה. מוחמד דף, יחיא סנוואר וחבריהם להנהגת חמאס לא האמינו שיצליחו להכות את היהודים, “הציונים הכובשים", מכה אנושה שכזו. 

מישהו צריך לתת את הדין בגדול על המחסור בממ"דים ובאמצעי מיגון אחרים בחוטף עזה ובחבל השכול (אשכול). מישהו צריך לתת את הדין על כך שאפשרו לקיים מסיבה עם אלפי משתתפים בטווח אפס מהגבול עם עזה. מישהו צריך לשלם את המחיר על כך שכל המערכות האלקטרוניות המשוכללות והגדר הכי מגוננת בעולם, שעלו למשלם המסים מיליארדי שקלים, לא מילאו את התפקיד שלהן. מישהו צריך להסביר איך לא היו מספיק כיתות כוננות ואיך לא היה נשק מתאים לחברי כיתות הכוננות. ויש עוד הרבה שאלות קשות על המתרחש ביום שאחרי המהלומה. 

בינתיים נקרע הלב למשמע סיפורי הגבורה של הנופלות והנופלים. הרבה דמעות זולגות מהכאב והדאגה של משפחות החטופים, הרבה זעם יש על נבחרי הציבור, על תקציבים שלא מופנים למי שבאמת נזקק להם. הרבה כאב על החקלאים שאינם מצליחים לקטוף את פרי עמלם בשל מחסור בידיים עובדות, הרבה חששות של אנשים שהוצאו לחל"ת ומצבם הכלכלי על הפנים.

כדי לנסות לכסות על המכה והכישלון של אנשי השלטון, מנסים אנשי יח"צ מתוחכמים לעודד את העם בעזרת ססמאות נבובות והצפה של מבצעים כמו הנפת דגלי הלאום ותקיעת הססמה “ביחד ננצח" בכל פינה. “חזקים ביחד", מעודדים המנהיגים שלפני ימים אחדים פילגו, סכסכו והפרידו.

אם מישהו מהם היה אמיץ מספיק לחשוף בגדול את ה"ישראבלוף" לפני שהתפוצץ לנו בפנים, אולי לא היינו מגיעים לקטסטרופה שנפלה עלינו בשבת הארורה. 

בימים הקשים האלו נשמעת זעקת בני משפחות החטופים, הדורשות להעמיד בראש סדר העדיפויות את החזרת החטופים לחיק משפחותיהם. הזעקה כואבת, קורעת לב, גורמת לזליגת דמעות ללא שליטה. במהלך שיחה עם אחת מבני המשפחות נזכרתי בשיר מצמרר, בביצוע נפלא של אריק לביא:

את חכי לי ואחזור 

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
“מת הוא... ונשכח"...
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי...
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
“נס הוא בודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת. 