האישה על המיטה שלידה בבית החולים לא מרפה מהרדיו. כל היום חדשות, חדשות וחדשות, ואם במקרה יש פרסומת או חלילה, לא עלינו, שיר, היא משחקת בתחנות עד שמוצאת עוד מישהו עם קול של שדרן גדול שמבין בפוליטיקה ואומר מה הוא חושב שהולך לקרות להם, כי לנו כבר הכל קרה.

הטורים הקודמים של מרסל מוסרי:

אין לי לילה
אין תרופה שתרפא געגועים
לילות לבנים

כמה פעמים ביקשה ממנה, “גברתי, אולי תנמיכי? אם תהיה אזעקה, לא נשמע בגללך".
בהתחלה הייתה מסיטה הגברת את הווילון, מסתכלת בה, בנות אותו הגיל, איפשהו בין 70 ל־80, ואומרת “אין בעיה, אבל שתדעי שאם יש אזעקה הם גם נותנים התרעה ברדיו".

“בסדר, בסדר, אבל תנמיכי", ביקשה בתוקף. קוראים לה נונה, כלומר עליזה, אבל כל הנכדים קוראים לה נונה, אז זה השם שלה ב־30 השנים האחרונות. כבר כמעט חודש שנונה מאושפזת בפנימית ג' בוולפסון. כל השבוע שלפני האשפוז סחבה כאבים חזקים בבטן, חשבה שלכולם כואב, למה המחבלים, יימח שמם ושם זכרם, שיימחקו מעל האדמה הזו, ירו לא רק במי שהיה במסיבה, בממ"ד או באוטו, הם ירו בכל המדינה בבטן, בדיוק איפה שכואב לה.

פעם ישבה בשירותים כל הלילה. חשבה שמלחץ, אין לה ממ"ד וכמה אישה בגילה יכולה לרוץ למדרגות? לילדים שלה לא תיסע, אף על פי שביקשו, התחננו, השתמשו בנכדים כדי לפתות אותה. “אתם גרים בצפון", ענתה להם, “מה אתם חושבים, עליכם ידלגו? עזבו אותי בבית שלי, אני לא בורחת". ככה ישבה שבוע שלם בביתה בחולון, מול הטלוויזיה, רואה את הזוועות ובוכה, מכבה את הטלוויזיה והולכת לחתוך תפוח, אולי מנסה לפתור איזה תשחץ עם אותיות גדולות כדי שתוכל לראות, אבל אין לה כלום בראש, אז את התפוח זורקת לפח, ואת התשחץ מזיזה לצד ושוב חדשות.

בבוקר שלפני האשפוז התעוררה מזיעה, ראתה עיגולים שחורים ואחזה בשרשרת ה"חי" שעל צווארה. “יא רבי מאיר", לחשה, “אני לא יכולה יותר". הפעם נשברה, טלפנה לענת בתה ואמרה לה: “אני חושבת שאני עומדת למות, אבל אל תבואי", התחננה. ארבע שעות אחרי כן כיסתה אותה ענת בשמיכת בית החולים ואמרה לה “אמא, אל תדאגי, צה"ל חזק, עוד קצת ואת בבית, בסדר?".

“בסדר, תיזהרי על הילדים, ענת", נפרדה מבתה והביטה באנטיביוטיקה שזרמה מצינור האינפוזיה אל ורידיה. בכל פעם שנשמעה אזעקה, הגיעו שני אחים גבוהים, הושיבו אותה במהירות על כיסא הגלגלים ולקחו אותה אל המרחב המוגן. אחד מהם, כארים, הרגיש לא בנוח, מלמל מילות הרגעה והתקשר לאמו, ביפו, לשאול אם הכל בסדר. בדרך כלל, בימים כתיקונם, הייתה מניחה יד סבתאית על ידו ומנחמת “כולנו הילדים של הקדוש ברוך הוא, אה? בסוף יהיה שלום". הפעם התעלמה. בטלפון בכתה לענת, דמעות רחומות ואמרה “וואללה אולי נעלב ממני, אבל אני לא יכולה, את מבינה אותי, נכון?".

“נכון", ענתה ענת, שהייתה טרודה בשלה, וגמגמה, “תנוחי, אמא".
“מה קרה, ענתי? מה את לא מספרת לי?", אמא תמיד יודעת. ענת שתקה.
“איפה הילדים?", הקשתה נונה. “הם כולם פה", מלמלה ענת.
“איפה דניאל?", הקשתה יותר.
“אמא, אני צריכה לסיים, תנוחי, בסדר?", החלישה ענת את קולה. נונה ידעה.
“אני לא מרשה, ענתי, תגידי למפקד שלו שנונה לא מרשה, שיגיד שסבתא חולה והוא צריך להיות איתה, הם יבינו. תני לי אותו לטלפון", הקשתה. האישה במיטה שעל יד הנמיכה את קול הרדיו והקשיבה.
“הוא כבר גויס, אמא, אל תדאגי, הם עוד לא נכנסים".
“יחזור לשלום, אני אדליק נר, אל תפחדי, ילדה שלי, כפרה סבתא שלו, גיבור".

ענת ניתקה, ונונה צעקה אל האחות לנתק לה את צינור האינפוזיה, איזה מין דבר זה שנגמר הנוזל והוא עוד מחובר, ולמה אין כוח אדם, ומה יקרה אם תבוא אזעקה? ואיפה אחמד? היא יהודייה, היא רוצה לראות שהוא בסדר.

עוד יום עבר ועוד יום, עוד אזעקות ועוד הרוגים ועוד משפחה שחיכתה וציפתה, והנה, גם שלהם לא חזרו הביתה וגם לא יחזרו, נדרשו שבועיים לזהות אותם, ועכשיו חיים שלמים לבכות עליהם, לא עלינו, בעצם כבר עלינו, על כל עם ישראל.

באחד הבקרים הסיטה האישה של הרדיו את הווילון, הגישה לנונה עוגיות ואמרה לה “תאכלי, הילדים שלי הביאו, זה בלי סוכר".
“מה את רוצה להגיד לי?", הקשתה נונה. אלו מחוות של נחמה, מהאנשים של פעם, לא היה צריך הרבה כדי להבין.
“נכנסנו קרקעית", אמרה לה האישה של הרדיו.
“וואו על סבתא שלו", סטרה נונה לעצמה וקראה לאחות, “תוציאי לי את המחט, אני משתחררת".

אף נהג מונית לא הסכים לקחת אותה. “השתגעת, גברת? נתיבות מפוצצת אזעקות".
“400 שקל, אתה לא מתבייש?", השיבה, “איך אתה מזלזל בכסף ככה?".
“החיים שלי חשובים, גברת", ענה לה, “איפה את גרה? אקח אותך הביתה בחינם".
“לא!", צעקה על הנהג השלישי שסירב, “אני רוצה לנתיבות!".

בסוף עלתה על אוטובוס דרומה. “קח אותי הכי קרוב לנתיבות", ביקשה ממנו. ככה נסעו, הבטן עדיין כאבה לה, אבל הלב דפק חזק, היא חייבת להגיע לנתיבות לפני שהגזירה תגיע אל דניאל, חצי מהלב שלה כבר הלך בשבת השחורה, עוד חצי לא יכול ללכת אם ילך הילד.
הנהג הוריד אותה בבאר שבע, משם לקחה מונית. “את תהיי היחידה שם", הזהיר אותה הנהג. “תחכה לי בחוץ, אני אשלם לך טוב, קיבלתי את הביטוח הלאומי אתמול, בסדר?".

הנהג צחק. “אכנס איתך, אל תדאגי", וחבש כיפה על ראשו. עשר דקות מהיעד, כשהיא משעינה את ראשה אל החלון ומצמידה את התיק אל בטנה בחיבוק, כמו מגן עליה ממשהו, נשמעה אזעקה.

“בואי, גברת, לאט, אל תדאגי", עצר הנהג את רכבו, רץ אל דלתה, פתח אותה והוציא אותה החוצה. הם התרחקו קצת מהרכב. “תשכבי", ביקש ממנה, היא שכבה והוא מעליה. “אל תכעסי עליי", אמר. “תהיה בריא", סיננה, “תהיה בריא". אחרי שנשמעו שני יירוטים קמו, הוא נתן לה את התיק, היא ביקשה שיסתובב, כי כל החולצה שלו מלוכלכת, הוציאה מגבונים וניקתה אותו.
עוד דקות עברו חלפו, והנה הם בנתיבות, מול שער הכניסה אל קברו של הבאבא סאלי.

“אתה לא חייב להיכנס, עשית הרבה בשבילי".
“על מי את מתפללת?", שאל.
“דניאל בן ענת", ענתה מיד.
“אתפלל עליו ועל הבן שלי".
“איפה הוא, שיהיה בריא?", שאלה ועיניה כבדות ודומעות.
“שריון, ושלך?".
“גבעתי", ענתה והסתובבה כדי שלא יראה אותה בוכה.

כך שניהם עמדו משני עברי מחיצת ההפרדה, ואמרו תהילים, התפללו, השתטחו, זה על בנו, זו על נכדה ועוד אישה בהריון, ועל בעלה שיצא אל הקרב. ובכו לעילוי נשמתם של 1,200 שהלכו ככה, על כלום, ביום שמחת תורה.

במונית, בדרך חזרה, אחזה שלל צמידים אדומים נגד עין רעה שלקחה מהחנות שם, היא תיתן לענת, שתיתן לדניאל, שייתן לכל הפלוגה שלו, כולם הילדים שלה.

והנה טלפון.
והיא עונה.
“סבתא?", היא שומעת את קולו.
“כפרה עליך, חיים שלי, איפה אתה?".
“אני בסדר, סבתא, תבטיחי שאת לא עושה בעיות בבית החולים".
“איזה בעיות סבתא שלך יכולה לעשות, יפה שלי? הנה בדיוק מודדים לי לחץ דם".
“כמה יצא?".
“יצא מה שיצא. מתי תחזור הביתה, דניאל?", נשבר קולה.
“אני עוד מעט חוזר, סבתא", הוא אמר לה, “תשמרי על עצמך, ואני מבטיח לך שאני עוד מעט חוזר".
“בזכות כל הצדיקים", רעד קולה, “בזכות כל הצדיקים".

דניאל ניתק.
נהג המונית הושיט ידו לאחור. היא אחזה בידו ויחד, דרך הראי, בנסיעה אטית, בכו בשקט־בשקט על כל עם ישראל. 