יש זמנים ואירועים שגורמים לי להתבייש בהתנהגותו של חלק מהעם שלי, ויש ימים שבהם אני גאה להיות חלק מהעם הזה, הרגע שבו בני העם מראים את גדולת נפשם. אני צופה בטלוויזיה, רואה מנחים משתנקים ודומעים לשמע הסיפורים והאובדן, אני שומע את חיילינו בדרכם למשימותיהם בקרבות, את גאוותם ואת עוז רוחם ונכונותם לתת את נפשם למען העם ולמען שחרור החטופים.
צה"ל ממשיך לפעול בעזה; חמישה מחבלים חוסלו הלילה בשכם | עדכונים שוטפים
"כל החלומות הסתיימו בשנייה": בנות הזוג של חללי צה"ל משתפות בכאב ובגעגועים
יש לנו עם מוסרי. עם ששולח את בניו ובנותיו לקרב מתוך תקווה לשלום, מתוך אמונה שזו תהיה המלחמה האחרונה, מתוך קידוש השם, האומה, הארץ. עם מוסרי, שבניגוד לאויביו חושב שוב ושוב לפני הפצצת מטרות אזרחיות שמא ייפגעו חפים מפשע, ואני שמח שאני בן העם הזה ונולדתי לתרבות הזו.
ואני רואה את ההורים. אינני יכול לתאר לעצמי אסון גדול יותר מאשר לאבד בת או בן, אבל מדי יום אנחנו עדים לתעצומות הנפש של הורים שאיבדו את היקר להם מכל, והם מתעלים מעל לכל יכולת אנושית ומחזקים את האחרים ממקום של הבנה והכלה אינסופית. הם מופיעים מול המצלמות זקופים ונחושים, מקבלים בכאב את הדין ודואגים לחבק ולעודד ולהתפלל לרפואת החיילים, חבריהם של הבנים והבנות שנפלו, מאחלים שיחלימו מפצעיהם וישובו בשלום לבתיהם.
לא אחד ולא שניים. הם רבים ולחלקם מספר ילדים לוחמים, והם מודים על הפיקדון שניתן להם ל־19, ל־20, ל־21 שנים, מודים על הזכות לגדל ילדים נפלאים, שלא היססו למסור את נפשם למען המולדת.
כל כך נגע ללבי סיפורה של עפרה לקס, ששכלה את בנה נוה, לוחם סיירת מטכ"ל, בלחימה בבארי, וכבר בתוך ה"שלושים" התנדבה לעבודה בחממה ונראתה שותלת פקעות של פרחים באדמה, אותה אדמה שבה נטמן גם בנה. אינני בטוח שהיה בכוחי לאסוף תעצומות נפש כאלו.
אשרי העם שאלה הם בניו. אשריי שאני חלק מהעם הזה.