מעטים מדברים בימים אלה על היום שאחרי המלחמה ברצועה. לאן ישובו מאות אלפי הפלסטינים שעזבו את בתיהם בפקודת צה"ל, ומי יהיה הריבון בעזה, בהנחה שצה"ל אכן יעמוד במשימה היומרנית ויחסל את חמאס. השאלות האלה אינן בעייתם של הפלסטינים בלבד. הן גם הבעיה שלנו. כי בלעדי ממשל יציב עלול לקרות ברצועה מה שקרה לעיראק שאחרי סדאם חוסיין. היא נפלה קורבן למלחמת כנופיות ארוכת שנים שהתפשטה גם לשכנותיה.

ממשלת ישראל יצאה למסע לסגירת אלג'זירה, ושוב חזרה עם זנב מקופל בין הרגליים | דעה
המלכודת שמתכנן סינוואר לישראל ומדוע צה"ל מסרב בעקשנות להפסקת אש

אבו מאזן כבר התבטא כמה פעמים בזכות אחריותה של הרשות על הרצועה. הוא רוצה לחזור אם הדבר יתאפשר. הקהילה הבינלאומית תומכת בכך, וגם מדינות ערב, אבל ישראל מעקמת פרצוף. השבוע, כאשר נשאל על האפשרות הזאת, הגיב נתניהו בביטול. לא ייתכן, הוא אמר בערך כך, כי ישות המעודדת טרור, תקבל את הזיכיון לשלוט בחבל ארץ שממנו סולק הטרור. זו תהיה אותה אדרת בשינוי גברת.

בנימין נתניהו יודע את האמת המרה. בלעדי הרשות, אין לישראל הרבה אפשרויות. מדינות ערב לא רוצות להכניס את עצמן למיטה החולה הזו. את טורקיה ישראל אינה רוצה. לאיחוד האירופי אין יומרות אפילו. האו"ם, מצדו, יודע לדאוג לפליטים ולעקורים, לנהל מערכות בחירות, אולי גם לאחוז בשלטון זמני. אבל אין זה המנדט שלו לנהל שלטון.

רבים מזכירים את שמו של בכיר הפת"ח מוחמד דחלאן. כיום הוא מתגורר באבו דאבי, מאושר בחלקו ועוקב בדריכות אחר ההתפתחויות. נגיד שירצה לקחת את המטלה על גבו ולהציל את המולדת. אני לא בטוח בכך, אבל נגיד. דחלאן אינו יכול לבוא לבדו. עזה היא מדינה. היא זקוקה למנגנון שלם. פקידים, עובדי מדינה, משרדי ממשלה. ובעיקר לכסף. זו איננה משימה לאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה. וצה"ל? בהחלט אפשר, אבל מי מאיתנו רוצה שצבא העם ינהל את מרפאות טיפת חלב בח'אן יונס או ידאג למערכת סילוק הביוב מג'באליה. אז ממשלת ישראל, שמזלזלת ברשות כבר שנים, עלולה למצוא את עצמה מתחננת אליה שתלך לעזה.

זאת יש לדעת: עזה כבר איננה כאב ראש מקומי. היא בעיה אזורית. בסיני מחכים גורמי ג'יהאד וקיצוניים למיניהם, תומכי חמאס וידידיה, ליום שבו ייצא מעזה אחרון חיילינו, או לרגע שבו צה"ל יתבסס שם עם שתי רגליו על הקרקע. החיבור בינם לבין העקורים חסרי הבית, או פקידי חמאס וחמושי הפלגים שנפרקו מנשקם ומצאו את עצמם ללא הנהגה ובלי פרנסה, יצמיח קִנים של זעם. הזעם הזה, אם לא יתפוגג לטובת עתיד טוב יותר, עלול להוליד פשע ובהמשך גם טרור.

כדי שעזה לא תהפוך לעיראק שנייה, צריך להתבסס בה שלטון מרכזי יציב. השאיפה הזו תלויה במידה רבה בהתנהלות של ישראל. כולם מחכים לראות תחילה מה יעשה צה"ל, ובמיוחד אם יחסל את ראש הנחש. המבחן הזה יקבע לא רק את עתיד הרצועה, אלא גם את מידת ההירתמות של השחקנים באזור ורצונם הטוב. במדינות השכנות כוססים כולם ציפורניים ומתפללים שצה"ל ינצח. בסתר לבם מתעבים הערבים את חמאס ורואים בו איום. אם יחוסל, יתקיים התנאי הראשון לקיומו של סדר חדש. אם יישארו לו זנבות, ימשיכו הפלגים להטריד את כולנו.

העלייה לרגל לדוחא

ומי יממן? זו שאלה מרכזית. רצועת עזה ביום שאחרי תזדקק לתוכנית שיקום מקיפה. לפחות מחצית משטחי המגורים בצפון הרצועה נהרסו. יש לבנות שכונות חדשות, ליצור מציאות כלכלית יש מאין, ולשלב את השלטון שיקום בסדר מדיני אזורי. תוכנית כזו דורשת מיליארדי דולרים. סעודיה כבר הודיעה בצינורות הדיפלומטיים, הרחק מעין התקשורת, שהיא לא תרשום את הצ'ק השמן. היא צריכה את ההון למפעל הצמיחה של מוחמד בן סלמאן. כך גם אחותה איחוד האמירויות. אם יש לה מיליארדים ביתרות המטבע, היא תבנה לעצמה עוד רכב חלל או כור גרעיני. מצרים, מצדה, זקוקה לכל דולר בשביל עצמה.

שלוש אלה רואות בפלסטינים מטרד, שבמשך עשרות שנים גבה מהן מחירים כבדים. על כן אינן ממהרות להשקיע. ואם ישקיעו, הן ירצו לראות רווחים. אבל עזה איננה מניה צומחת. היא חבל ארץ שכל כמה שנים נחרב וסוחף לטמיון את הכסף שהושקע בו. לשם מה הן צריכות את זה.

מדינה אחת הוציאה את עצמה מן הכלל. זוהי קטאר. אפשר להכריז עליה כבר כמנצחת הראשונה של המלחמה. הצלחתה מסחררת. בשחרור חטופים ישראלים, בחיבוק האמריקאי החם שקיבלה וביוקרה שהוסיפה לעצמה בתוך חודש וחצי בלבד. לרוב המתווך עושה במסעות דילוגים אצל הצדדים. לא הקטארים. הם ישבו בארמונם, והאחרים עלו אליהם לרגל. גם הישראלים הפראיים והאצילים, בני חסותה של אמריקה. ולחשוב שהיא נותנת החסות הראשונה של פושעי חמאס.

ביום שאחרי, תהיה קטאר היחידה שעשויה לא לקפוץ את ידה. אבל הקטארים לא יכתבו צ'ק וילכו לענייניהם. הם ירצו תמורה. כלכלית, אבל בעיקר מדינית. לשם כך הם יציבו תנאים. לנו, למצרים, למי שיבוא אחרי חמאס. למשל, תנאים שיעצבו את השלטון החדש ברצועה לפי רוחם. מי יודע, אולי גם יפעלו להחזיר את חמאס לשם בדלת האחורית. ישראל לא תוכל לסלקה. היא תהיה תלויה בה כספית. כבר היו דברים מעולם. די אם תשמעו איזו חרדה התעוררה בירושלים כל אימת שהשליח הקטארי הודיע שאין בכוונתו, כל פעם בשל גחמה אחרת, להזרים את המרשרשים לעזה. הסדר הדולרים של ממשלת נתניהו עשוי להיות מבוא למה שנראה בשנים הקרובות. קולוניה קטארית תצמח לצד ישראל. הם ינהלו אותה, ועל פיהם יישק דבר.

לישראל אין ברירה. בקרוב היא תצטרך לצאת מעורה וליזום מציאות חדשה בחבל ארץ שאיננו בריבונותה. להתוות תוכנית שיקום, לחפש תורמים, לפקח על התקדמותה ולהיות ערנית ומפוכחת. אם לא תעשה כן, היא תפקיר את ביטחונה ביד הגורל. זה תהליך של שנים הדורש מומחיות, הבנת האחר, חוכמת זקנים ורתימה של שותפים פוטנציאליים. לישראל אין ניסיון במשימות כה מורכבות ולא סקרנות לפתור בעיות שלא באמצעות כוח. פעם התערבה במדינה זרה כדי להמליך עליה נשיא. היה זה בשיר ג'ומייל ב־1982 בלבנון. התוכנית לקתה בחובבנות רבה וקרסה עם רציחתו בידי הסורים.

איש לא הכשיר את בנימין נתניהו, בני גנץ וגדי איזנקוט למשימות כאלה. על כן, אין לקנא בקבינט המלחמה. האתגרים שעומדים לפתחו עצומים. לחסל את חמאס, להתמודד עם לחץ בינלאומי כביר, לווסת שיקום של מיליון עקורים ולנהל מערכה דיפלומטית ומדינית בת כמה שנים שתייצב את הרצועה. אחרי 7 באוקטובר, ישראל לא תוכל להותיר את עזה להסתדר לבדה, או למשוך בכתף בתואנה שעזה היא בעייתם של העזתים. עזה היא בעייתם של הישראלים. מכרם שלום דרך בארי ושדרות ועד קריית שמונה. רק אם תנהיג את בניית הסדר החדש ביום שאחרי, תוכל ישראל להוליכו לכיוונים הרצויים לה. אם תשאירו לידי הגורל, או תיתן אותו בידי אחרים, היא תחשוף את עצמה לסכנות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]