מסיבות עיתונאים של מנהיגי ישראל עושים יום אחרי שאחרון החטופים בבית - יום אחרי ולא יום לפני. למדנו בדרך מבישה. מי שחשב שאם נחתם הסכם הרוצחים האנסים הפכו לג'נטלמנים, טעה שוב.
כמו מבצע צבאי: מתי וכיצד צפויה להתבצע העברת החטופים לישראל | לוח הזמנים המלא
הקו האדום: התנאי של חמאס לעסקה שישראל דחתה על הסף | דיווח
שלשום קמנו אל בוקר שבו ישראל ציפתה למעט שמחת שחרור ואוכזבנו בערבו. שום דבר לא בטוח גם בהמשך. צה"ל עוד לא פיתח כיפת ברזל או תותח לייזר ליירוט רמאויות.
אנחנו פוסעים עכשיו לקראת ימי תקוות ושמחות קטנות, ומצוקות גדולות. אלה אמנם יהיו מנות גדושות של אושר לכל אחת מן המשפחות שאליהם יוחזר ילד, ילדה, נערה, נער, אשה, אבל המדינה לא תוכל לחגוג, אלא רק לצפות למנה הבאה. בכל יום יהיו תסכולים מכאיבים. היד שלנו מסובבת מאחורי הגב, וכל מי שסובבו לו יד מאחורי הגב יודע שזה כואב.
גם שמחת שחרור כאשר תגיע, לא תבטל את הדכדוך. גם לא ביקור הצלב האדום אצל החטופים הנותרים, מה שקשה לישראלים להאמין שאכן יתרחש, למרות שזה מופיע בהסכם. ביבי אפילו הקריא את השורה בחוזה. בינתיים, ישראל עוד לא השיגה את מה שהיא הייתה צריכה להשיג: כניעה ללא תנאי של הכוחות המרושעים שברצועת עזה. כניעה ללא תנאי כזו הייתה מביאה גם לשחרור כל החטופים ללא תנאי.
כרגע, במתח השאלה מי ומתי ישוחרר, אנחנו כותבים וחושבים כל יום על רק על אותו היום, אבל צריך לנסות לחשוב גם על כל הימים שאחרי הפסקת האש הקצרה הזו, על ימי החודש הבא, השנה כולה שלפנינו. איך הם ייראו? אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקראתם, כי נצטרך לעמוד בהם.
יש שני תסריטים עיקריים. האחד אופטימי: מיד בתום הפסקת האש ושחרור הרבה יותר ילדים והרבה יותר חטופים מאשר פיללנו, צה"ל תוקף שוב, כאשר הובטח. הפעם המערכה מצליחה להשיג כניעה ללא תנאי, וזה ביטוי מקביל ל"מיטוט שלטון החמאס" שבהחלטות המחייבות של המלחמה. ימי ההפוגה ינוצלו על ידי צה"ל בהצלחה לקראת ההתקפה ולכן ההפסקה באש הייתה לטובתנו.
מצד שני חמאס ושאר הכוחות האלימים ברצועת עזה לא הצליחו להשיג שיפור במצבם הצבאי מולנו בתקופה ההפוגה, אלא להיפך, דווקא השקט הרגעי מוטט אותם עוד יותר. השגנו כניעה, יש שקט ברצועה, היישובים היהודיים שננטשו נבנים מחדש בידי הצעירים האיכותיים שמשתוקקים לכך. לפחות היישובים בצפון הרצועה. כל הקיבוצים והיישובים פורחים שוב סביב סביב הרצועה.
האם הייתי אופטימי מדי?
התחזית הפסימית היא שהמתקפה של צה"ל לא בדיוק תתחדש, מכל מיני מניעות. חמאס הפצוע ישרוד, חטופים יישארו בידיו, ולכן יד אחת שלנו תישאר מסובבת מאחורי הגב, ישראל תישאר באותה מצב מגננה שביר.
תושבי ישראל והנהגת ישראל עומדים בפני מצבים בלתי אפשריים ומצוקות כואבות על בסיס יומיומי. זה היה כך לפני קום המדינה, כמעט כל ימי המדינה, והנה, בשנים האחרונות חשבנו שהמאבק חלף, רופפנו הגנות והתמכרנו למלחמות פנימיות על כלום. גילינו בדרך הכואבת מה מולנו באמת. בעצם, מצב נורא מכך לאזרחים, לילדים, לא היה עד היום, והיום הוא עוד שלב שעלינו לעבור.