אתמול ציינו חודשיים למלחמה בעזה, וסופה עודנו לא נראה באופק. הנתון הזה לבדו די בו כדי לאכזב את רובנו. הן הפעם, כך חשבנו, שוכנעו כולם, מהעולם הגדול ועד לאחרון המאמינים בהידברות, שכלו כל הקצין. מספרים לנו שבינתיים צה"ל מנצח “בקטנה". התדרוך היומי של תא"ל דניאל הגרי הפך למהדורת החדשות האמיתית - ואם לא די בו, פרושה באולפנים סוללת “כומתת ברזל" המופעלת בידי אלופים במיל', שמסבירים לנו עד כמה רבים הישגיו של הצבא וכמה נבון הוא ניהול המערכה.
אני לא רוצה לטעון חלילה שתא"ל הגרי משקר לעם ישראל על בסיס יומי, גם לא לפקפק בגנרלים הנכבדים שבאולפנים, אבל אני מזכיר לעצמי שהם כולם מקבלים שכר (או גמלה) ממערכת הביטחון, הגוף המתוקצב ביותר בישראל. זה נפלא להיות נאמן לצה"ל, אפילו מתבקש מצד מי שלבש מדים במשך עשרות שנים, כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אבל גם אם אומרי אמת הם, הרי שזו לא כל האמת.
מה האמת? תכף ננסה לענות ביחד, אבל קודם כל קצת על שקרים שסיפרנו לעצמנו: למשל שצה"ל שלנו חזק ויכול לכל איום, זאת אף שבפעם האחרונה שבה השגנו הכרעה שאינה נתונה לפרשנויות, השנה הייתה 1967. “תנו לצה"ל לנצח", תבעו כאן בכל פעם שהיה נדמה שהדרג המדיני הוא שמגביל את הצבא מעשות שפטים באויבינו, עד שלא שמנו לב שצה"ל לא הצליח לנצח גם בכל פעם שניתנה לו יד חופשית: בלבנון של 2006, בצוק איתן של 2014 ובכל סבב לחימה שהסתיים בשקרים שסיפרנו לעצמנו על נסראללה המורתע בבונקר שלו בביירות או על חמאס מוחלש שרוצה רק לשמר את שלטונו.
הנורא מכל הוא שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו שקרים דומים גם עכשיו: הנה “חמאס איבד שליטה בצפון הרצועה", ממש עוד מעט יקומו עליו התושבים. ולפעמים גם “סנוואר בלחץ", שגורם לו למהר לשחרר חטופים ועוד.
עם ישראל צופה ומאוד רוצה להאמין: הרי צה"ל הוא אנחנו, הוא הורינו לפנינו וילדינו אחרינו - וממש כמו שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו גם צבא אחר. אלא שאט־אט מתחיל להתגנב אל התודעה החשש שלפיו זו לא רק שאלה של רצון אלא גם של יכולת. פתאום נזכרים שעם כל הכבוד לקלישאות החדשות כמו “עזה היא היעד המבוצר הגדול בעולם", הרי שממש כמו ב־2014 בדרום וב־2006 בצפון, אנחנו שוב לא מסוגלים להשיג הכרעה מהירה בשטח מול ארגון שאין לו חיל אוויר, אין לו טנקים, אין לו ספינות, אין לו נשק מערבי מדויק או כיפת ברזל שתגן על תושביו ו... הדברים אינם נאמרים כדי לזלזל באויב, שהרי כבר ראינו עד כמה קטלני יכול להיות גם מסע רצח מתוזמן היטב של חמושים בנשק קל, אבל בסופו של דבר מדובר במיליציה - לא בהרבה יותר מכך.
אז אנחנו מעצימים אותו, מחלקים אותו לגדודים ולחטיבות, מתגאים בחיסול ראש מערך כזה או אחר ומפטפטים את עצמנו למוות באולפנים, שוכחים שאותו “מערך אווירי" של חמאס, לא כולל, כמו זה שלנו, חמקנים במיליארדים מארצות הברית, אלא כמה עשרות רחפנים שנרכשו בעלי אקספרס - ואחרי אלה אנחנו רודפים כבר חודשיים?
אני לא יודע איך תסתיים המערכה הנוכחית בעזה, גם לא מתי, אבל הנה משהו שאני כן יודע: לא יהיה מאושר ממני לגלות שיצאתי שוטה הכפר, שבימים הספורים שחלפו מאז כתיבת השורות האלה ועד לפרסומן, שאגו בחורים כי נגמר: יחיא סנוואר ומוחמד דף כבר לא מזהמים את העולם הזה בהבל פיהם, החטופים חולצו במבצע צבאי מהולל, מחבלי חמאס הניחו את נשקם ועם ישראל חי. הלוואי. בינתיים מה שאני רואה סביבי הוא אזרחים תמימים שקופאים בלכתם ברחוב נוכח רעש של אופנוע מאיץ, שנשמע כמו תחילתה של אזעקה, או למשמע דלת מכונית שנטרקה בקול רם מדי.
בגינה הציבורית אני רואה ילדים משחקים ב"איפה נתחבא אם יבואו מחבלים", ובטלוויזיה אני צופה בארגון טרור שמתענג על הטבח שביצע וקוטף אט־אט את פירותיו, באמצעות שחרור (או לא) של חטופים. ארגון טרור שבזכות מה שהשיג באותה שבת, כבש את לב האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון, ארגון שלא מוכן אפילו לדון על פינוי בכיריו בתמורה להפסקת אש ושמפנטז כבר על המיליארדים שיוזרמו לשיקום עזה ביום שאחרי.
ואנו? במקום לדאוג שלכל מי שיזם, תכנן ביצע או אפילו עודד ותמך במה שאירע לפני חודשיים בדיוק, לא יהיה בכלל “יום שאחרי", אנחנו ממשיכים לשקר לעצמנו. ממשיכים לקנות את הסחורה שמוכרים לנו באולפנים. אז הנה האמת שאינה נשענת על פרשנות אלא רק על עובדות: חודשיים חלפו וצה"ל לא גורס את עזה לחצץ, אף שאין לו מגבלות בינלאומיות או אופוזיציה פנימית. “תנו לצה"ל לנצח" דרשו פה במשך שנים. אז הנה, נתנו לו - ונחשו מה? אולי הוא פשוט לא מסוגל.