מי שיחליט אם על בנימין נתניהו לפרוש באמצע הקדנציה, משום ש־7 באוקטובר נפל במקרה במשמרת שלו – הוא רק בנימין נתניהו. לא יאיר לפיד, לא עיתונאי זה או אחר, לא הסקרים, לא אחד מגנרלי הקונספציה במיל', לא אחד מראשי ממשלות הקונספציה בדימוס, ובטח שלא הגברת שקמה ברסלר או אחיה ואחיותיה לנשק.
בעוד כשלוש שנים, בתום המנדט שקיבל ראש הממשלה מהציבור, יתייצב נתניהו, אם יבחר בכך, למבחן הבוחר. הוא יצטרך לעשות זאת פעמיים: פעם בפני מתפקדי הליכוד, ואם יעבור את המשוכה הזו, אז יעמוד גם למבחן הציבור כולו כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. דברים אלה נאמרים על רקע קמפיין צבוע וחד־צדדי באולפנים, המנסה לייצר דרישה עממית, כביכול, להפלת ראש ממשלה נבחר בעיצומה של המלחמה. הקמפיין להדחת ראש הממשלה בעת הזו מתנהל בשלטי החוצות של הקפלניסטים, בהפגנות של הברסלריסטים, מתגנב אל כיכר החטופים שנחטפו על ידי רונן צור, ממובילי המחאה שתכליתה הייתה ונותרה הדחת נתניהו, והדבר היחידי שמשתנה הוא הסיבות להדחה.
הם מקפידים לשכוח שם באולפנים שלפני ביטול עילת הסבירות, שהפכה את ישראל לדיקטטורה נוראית הגרועה יותר משלטון חמאס וחיזבאללה, כשישראל עוד הייתה דמוקרטיה, התקיימו בה בחירות, וראש הממשלה קיבל מהציבור מנדט להוביל את המדינה לארבע שנים. המנדט הזה שריר וקיים עד אשר נציגי העם בכנסת אינם יכולים עוד, או עד אשר ראש הממשלה עצמו אינו יכול עוד. לכן, כל עוד הם יכולים, עליו להוביל את המערכה הצבאית עד תומה, ליצור לישראל מציאות מדינית וביטחונית אחרת, ולשקם את מה שדרוש לשקם. זו משימתו על פי חוק, וזו חובתו על פי כל קנה מידה.
כאשר התותחים רועמים ואפילו המוזות שותקות, זה צריך להיות ברור שלא מתעסקים בחיפוש אשמים במחדל הקולוסלי של 7 באוקטובר. זה ברור שהתמונה מורכבת. זרע הפורענות היה הסכם אוסלו. אבל כל בר דעת מבין שכל הטענות בדבר אסונות מדיניים כאוסלו וההתנתקות, כישלונות מבצעיים ומדיניים כמו הבריחה מלבנון, או פעולות שנויות במחלוקת כמו העברת הכספים לידי חמאס - לא היו נשמעים כיום לוּ אוישה והופעלה כהלכה מערכת ההגנה הרב־שכבתית שמדינת ישראל בנתה בעזה בהשקעה של מיליארדי שקלים.
אלו הדורשים "הדחה עכשיו", שרובם הגדול זעק "סרבנות עכשיו", או שתק נוכח "סרבנות עכשיו", או לא עשה די כדי להיאבק נגד גילויי הסרבנות – הם האחרונים לקפוץ עכשיו בראש ולהשיא עצות לעם או למערכת הפוליטית. את המשחק הפוליטי המלוכלך ששרר פה ערב יום הכיפורים וערב שמחת תורה צריך לעצור עכשיו, כי המלחמה הזו לא תסתיים בהכנעת חמאס וחיזבאללה. מיד לאחריה תיפתח הזירה שתכריע את גורל המדינה לדורות.
סיום השלב הצבאי הוא שלב הפתיחה של מלחמת קיום מדינית עתירת סכנות. לכן השאלה שראויה להנחות את השיח הציבורי אינה מה היה, אלא מה יהיה. ובהקשר הזה, השאלה המרכזית היא מי יכול ונחוש למנוע את כניסת הרשות הפלסטינית לעזה ואת הקאמבק של חלום הבלהות של מדינת טרור פלסטינית בלב הארץ.
ברגעים היסטוריים מעצבי גורל לדורות, אומה חייבת להבדיל בין טפל לעיקר. בין שאיפה לשלטון לבין צורך קיומי. בין חלוקת תקציב לבין להיות או לחדול. לכן, בנקודת הזמן הזו, גם במהלך התמרון הצבאי וגם לאחריו - צריך ונכון להעמיד בראש המדינה את השליח המיומן ביותר, המנוסה ביותר ובעל המעמד הבינלאומי הבכיר ביותר.
המערכה הצבאית היא קשה ובעיקר כואבת, אבל ישראל תנצח בה, לא רק כי יש לנו צבא מצוין בעל מוטיבציה שאי אפשר להפריז בעוצמתה, אלא גם ולא פחות בגלל מרחב התמרון המדיני, שראש הממשלה משיג בעבודה מאומצת מול ראשי מדינות והתקשורת העולמית. המערכה המדינית שתבוא בעקבות ההכרעה הצבאית תהיה קשה פי כמה יותר. היא תתנהל לא נגד אויב מתועב, אלא מול ידידתנו הגדולה, שעומדת לצדנו, אבל פועלת בנחישות לפלס את הדרך חזרה לעזה לרשות פלסטינית כזו או אחרת, וחותרת, מתוך חוסר הבנה מוחלט של המזרח התיכון, להקמת מדינה פלסטינית.
יתרונות עצומים
קנה המידה היחידי לשאלה מי ראוי להיות ראש ממשלה בישראל בימים האלה הוא למי יש הרצון, המעמד והיכולת למנוע את הפיכת עפולה, כפר סבא וראש העין לעוטפי ג'נין, קלקיליה וטול כרם. הנה, קחו דוגמה ממישהו שהשמאל הפך אותו לראש ממשלה לדוגמה. מנחם בגין בחר במשה דיין לתפקיד שר החוץ בממשלתו הראשונה לאחר המהפך. הוא עשה זאת חרף מחאת המשפחות השכולות שרדפו אותו והאשימו אותו במחדל שהביא לאובדן יקיריהן. כך הוא הסביר את צעדו: ישראל זקוקה לשר חוץ שכאשר נכנס למנהיג ממנהיגי העולם, אינו חש צורך לשפר את הופעתו, אלא להפך - המנהיג המארח הוא זה שבודק אם עניבתו עומדת במקומה ושערו עשוי.
מעמד בינלאומי הוא מהנכסים החשובים ביותר שלהם נדרש ראש ממשלה בישראל. דוד בן־גוריון ובגין התפטרו מראשות הממשלה כשהגיעו למבוי סתום בעימותים מול נשיא אמריקאי: בן־גוריון מול קנדי בעניין "מפעל טקסטיל מסוים" בדימונה, ובגין מול רונלד רייגן בעניין נסיגה מלבנון.
עד היום היה רק מנהיג ישראלי אחד שהצליח לעמוד באומץ ולהתייצב חזיתית מול נשיא אמריקאי בזירה שלו. נתניהו לא היסס להיאבק למען האינטרסים של ישראל כשהתייצב בקונגרס האמריקאי נגד מדיניות הגרעין של ברק אובמה, ועשה לו בית ספר. הוא שילם מחיר אישי, אבל שרד את זה.
אין לנו חלופה אמיתית באופק ליכולת המופתית של נתניהו להתנהל מול המערכת הפוליטית והתקשורת האמריקאית. נתניהו נמנע במשך שנים מלחתום על הסכם הגז עם לבנון, חרף הלחץ האמריקאי שהופעל עליו. לפיד נכנע בחודשים הספורים שבהם שימש כראש ממשלה, ורץ לנפנף לחבר'ה על ביטחון בצפון לדורנו. בני גנץ, שהיה שר ביטחון בממשלתו, נגרר אחריו. שני אלה יתכופפו כאגמונים ברוח כשהאמריקאים ילחצו על יישום פתרון שתי המדינות, שמשמעותו מדינת טרור פלסטינית בגבולנו.
רק נתניהו יהיה מסוגל לפרק את הפצצה המתקתקת הזו. יש לו שני יתרונות שלא יסולאו בפז בכל הנוגע לממשק עם ארה"ב: הבנה עמוקה איך הדמוקרטיה המשוכללת בעולם פועלת, ומה מניע אותה. נתניהו מכיר את כל המנגנונים השכליים והרגשיים המשפיעים על גיבוש עמדות הציבור והנבחרים בארה"ב, ומיומן מאוד בהפעלתם. הוא לא רק מומחה המבין את נפשה הפוליטית של האומה האמריקאית ומכיר את הדרכים לעיצובה, אלא הוא גם אחד הבודדים מבין מנהיגי העולם שיודע להתנהל ולהשפיע בתוך הזירה הציבורית בארה"ב - שאותה הוא מכיר היטב.
הגיע זמן שאישים בעלי השפעה בשמאל ובמרכז יאזרו עוז ויאמרו בגלוי את מה שהם אומרים לי בשיחות פרטיות: אין אדם בעל שיעור קומה יותר מנתניהו בשביל לנהל את המלחמה בחוכמה, בשביל לפעול עבורנו בזירה הבינלאומית ובשביל להוביל את כלכלת המדינה לצמיחה מהירה בשוך הקרבות. מחכה שיקום הגיבור ויגאל את השמאל מתרבות השקר, ויגיד בפומבי את האמירות שאני שומע רק בשיחות בארבע עיניים: מי שמתעסק היום בהצקות מסיחות דעת לנתניהו, פוגע באינטרס הלאומי.
ישראל זקוקה לנתניהו ממוקד כל כולו במאבק על דעת הקהל בארה"ב וגם באירופה, בעדכון שוטף של מנהיגים בקונגרס ושל ראשי מדינות באירופה ובעולם, ובגיוס ראשי יהדות ארה"ב למאבק הגורלי על עתידנו. השכלתו, עמדותיו האידיאולוגיות מבית, הבנתו המדינית הגלובלית, בשילוב עם יכולתו ההסברתית יוצאת הדופן של נתניהו הן נכסים עצומים, שצריכים לבוא לידי ביטוי אופטימלי בתקופת הזמן הקריטית הזו שבה אנו נתונים.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]