בתוך הטלטלה שגרמו החודשיים האחרונים לכל ישראלי, יש "רעשי משנה". הם סקטוריאליים, אולי פחות בולטים לעין, בוודאי שלא מקבלים עדיין ביטוי חדשותי הולם, אבל כמו שיודע כל מי שחווה פעם רעידת אדמה: רעשי המשנה, הפחותים לכאורה בעוצמתם, הם אלה שגורמים את מרב ההרס למבנה - והמבנה של החברה הישראלית אולי לא יקרוס, אבל ישתנה מאוד.
למרות הצהרת נתניהו: המעצמה שמכינה את אבו מאזן להשתלט על רצועת עזה
חישוב של מסלול מחדש מתרחש עתה גם ברחוב הערבי (שמבין שהחל משש אחרי המלחמה לא יהיה אפשר עוד להיות גם אזרח ישראלי נאמן וגם לצדד במאבק הפלסטיני) וגם ברחוב החרדי (אם כי לא בקרב מנהיגיו שנאבקים כדי לשמר את הגדר שטרחו להקים סביב קהלם). יחד עם זאת, בין כל רעשי המשנה, זה שמתחולל בקרב מה שכונה עד לפני חודשיים "שמאל", הוא המעניין ביותר.
עוד לפני כן, השמאל הזה הוא לא היה שמאל מדיני, אלא על דרך השלילה: מאז כישלון אוסלו האמינו מעטים בלבד שהשלום ייכון בדורנו. לכן הם היו "שמאל" בעיקר בהתנגדות להתנחלויות ולכל מה שייצגו עבורם. הסחף לכיוון הגזעני בין המאמינים במה שכונה פעם "ארץ ישראל השלמה", הקל עליהם את המלאכה: כשאתה מתקשה להחליט מה אתה כן, קל יותר להגיד מה אתה לא.
המהפכה המשפטית, שהביאה לשיא את הקיטוב בעם, הגדילה את מספרם, אבל צמצמה עוד יותר את הבסיס האידיאולוגי שלהם, שהפך לא רק מאמירה ברורה על מה שטוב לישראל, אלא אפילו משלילת מה שרע בה - לשלילת מי שרע בה:
"רק לא ביבי" היה הדבק שאיחד את המחנה הזה עוד לפני הקמת הממשלה הנוכחית, שהעובדה שאיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ובמיוחד יריב לוין, הפכו לנערי הפוסטר שלה, רק הקלה עליהם את המלאכה.
כשקפלן פגש את הרווארד
מה הם כן רצו? רילוקיישן. אם לא במובן הפיזי, אזי לפחות במובן הרגשי. על רקע המחלוקות הפנימיות היה נוח יותר להרגיש קרוב למי שחולק עמך את אותו הטעם בלבוש, מוזיקה וטלוויזיה.
קבוצת ההתייחסות של השמאל הישראלי הייתה המחנה הליברלי של אירופה והמחנה הדמוקרטי בארה"ב. קו ישיר נמתח בין תומכי טראמפ למשל, ל"ביביסטים" בישראל. כהמשך ישיר לכך הרגישו רבים בשמאל הישראלי קרובים יותר למי שחולקים עמם תפיסת עולם, מאשר למי שחולקים עמם היסטוריה לאומית משותפת, אבל רוצים לקיים, למשל, תפילה בנפרד בכיכר דיזנגוף.
הנה משהו בנימה אישית: אני לא מתפלל ובטח שלא מצדד בקיום טקס דתי בהפרדה מגדרית בכיכר העיר, אבל כן מאמין שמי שסרב לפגוש את אחיו בכיכר העיר (או בכלל - להודות שהאיש המוזר עם הכיפה הוא אחיו), גזר על עצמו לפגוש אותו בטנק.
הקלישאה הצה"לית שמשמיע כל מ"כ לפקודיו ביום הראשון של הטירונות, לפיה אם לא נדע להיות תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה, לא יכלה לקבל ביטוי כואב ומוחשי יותר.