אי אפשר איתה, יהיה קשה בלעדיה: קטאר לא תסתפק בתפקיד המתווכת

במשך דקות ארוכות ישב האמיר של קטאר מול המצלמה ואמר כל מה שהוא חושב על ישראל. זה היה ביום שני השבוע, בפסגת מנהיגי המפרץ ה־44 שהתקיימה בדוחא. האמיר, תמים בן חמד, לא חסך מהלומות. הוא האשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם, והוסיף בנזיפה כי עידן האימפריאליזם חלף. הוא קבע כי ישראל חיללה כל ערך מוסרי ודתי וכל אמת מידה אנושית, והיא תזכה לשלום וביטחון רק אחרי שתפתור את הבעיה הפלסטינית.

אחר כך תקף האמיר את ישראל על טענתה  שהיא פועלת מתוך הגנה עצמית. "לפי החוק הבינלאומי, הרעיון של הגנה עצמית אינו חל על כיבוש ואינו מתיר פשעים של השמדת עם". הוא התכחש לעמדתה כי המערכה בעזה היא מסע צבאי של מאבק בטרור. "זהו אינו מאבק בטרור וגם לא עימות דתי, אלא סכסוך לאומי", אמר תמים. הוא דרש חקירה בינלאומית נגד ישראל, וכן קרא לשחרור החטופים - אבל משני הצדדים. כלומר, גם אסירים ביטחוניים.

אנחנו הישראלים איננו סובלניים לכאלה שמדברים אלינו לא יפה. למרות זאת, אין להתעלם מכנותו. ספק אם יש משהו שהוא הסתיר בנאום הזה. זו עמדתו וטוב שנדע, כי לפיה ינהל את מדיניותו. אם מישהו בכל זאת מחפש ניחומים, הוא ימצא אותם בין השורות. הקטארי לא שבר את הכלים.

הוא אומנם האשים את ישראל בפשעי מלחמה והשמדת עם, אבל לא התכחש לקיומה ולא רמז על רצונו בהכחדתה, כפי שרוצה בת בריתו חמאס. הוא יודע שישראל כאן כדי להישאר, והפלא ופלא, הוא גם מתכוון לשמור איתה על מגע קרוב. הוא יעשה זאת הרחק מאור הזרקורים. לא משום שהוא חרד מדעת קהל ביקורתית, אלא בשל חששותיו מעצמו. הוא אינו סבור כי מגיע לנו הפרס הזה.

ישראלים רבים נוהגים לתהות אם אלה הם מתווכים הוגנים. כאלה הדורשים חקירה בינלאומית נגד ממשלתם. השאלה בלתי רלוונטית. קטאר לא גויסה לתפקיד המתווך משום שהיא הוגנת. היא נלקחה (בידי האמריקאים ובהסכמת ישראל) מפאת קרבתה לחמאס והשפעתה עליהם יותר מכולם. והיא הוכיחה עד כה את האמון הרב שניתן בה. שלשום בערב, בפנייה מצולמת לציבור, סיפר בנימין נתניהו על שיחת טלפון שקיים עם נשיאת הצלב האדום. "אמרתי לה שתפנה לקטאר, שהוכח שיש להם מנוף לחץ על חמאס", כך ראש הממשלה.

גם האמריקאים, שתיווכו בין ישראל לפלסטינים במשך עשרות שנים במאמץ להשיג שלום, מעולם לא היו מתווך הוגן. הם פעלו בגלוי לטובת ישראל, וכאשר הרגישו צורך, גם בעיצומן של השיחות, לא היססו לתקוף את הצד הפלסטיני או לפעול נגדו. למרות זאת, עד ימי דונלד טרמאפ שהתעלל בהם, קיבלה עליה הרשות הפלסטינית את האמריקאים כמתווך בלעדי. הם עשו זאת למרות אהדתה החמה של וושינגטון כלפי ישראל.

הם הכירו בניסיונם הרב ובהגינותם היחסית, וידעו כי בעזרתם ימצאו נתיבות לירושלים בימי חירום ובעתות שגרה. וכמו וושינגטון לירושלים, כך גם לקטארים קרבה אידיאולוגית לחמאס. זה לא אומר שהם לא יספקו את הסחורה. עובדה שהצילו, במשותף עם המצרים, את חייהם של 81 ישראלים שנלקחו בשבי.

מניה בעלייה

ועדיין, קטאר היא אגוז קשה לפיצוח. מדינה שעושה מה שבא לה, וזה עובד. לא רק שיש לה כסף, עתודות גז מהגדולות בעולם וערוץ חדשות שהוא כלי נשק. מעל כל אלה מרחפת התבונה. שליטיה ידעו כיצד להשתמש בכל המשאבים הללו כבמנוף לבניית מעמדם. אפילו האמריקאים שוכנעו כי קשרי הקטארים עם טליבאן באפגניסטן אינם רק בעיה, אלא גם אמצעי. כאשר נדרש הצורך לדבר עם הקיצוניים ביותר, יש מי שיעשה זאת. את המעמד הזה, של מניה בעלייה, השיגה קטאר בלי לירות אפילו כדור אחד. והנה לנו עוד שיעור במדינאות.

ישראל תיאלץ להתבגר ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. הדרישה הילדותית לדעת אם זה העומד בפנינו הוא אויב או אוהב תיאלץ לעבור שינוי מחשבתי. פעם האויב של אתמול הפך לידיד. כיום האויב באותו זמן הוא גם ידיד. על כך יש להוסיף את האמת הנכוחה: כל עוד היא שולטת בפלסטינים בכוח, תתקשה ישראל לתבוע משכנותיה הערביות אהבה, כפי שהיא נוהגת לעשות. היא תיאלץ לקבלן למרות ההשמצות והכתף הקרה. המופע של השייח' תמים, אף שהצטיין בתוכחה רבתי, הוא בית ספר להבנת האזור והדעה השלטת בחצרות מלכים ונשיאים.

אין זה מקרה כי קטאר היא המנצחת הראשונה של המלחמה הזו עוד לפני שהגיעה לסיומה. עד 7 באוקטובר היא הייתה שחקן משנה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך מאז הפכה לחלוץ מרכזי. בין שחמאס תוכרע ובין שרק חלקית, האזור כולו, וגם אנחנו, עומדים בפני מציאות חדשה, שעדיין לא ידוע כיצד בדיוק תיראה. זה תלוי במידה רבה בתוצאות המערכה. רק חלק ממנה ברור כבר עתה. ישראל תזדקק ליציבות בעזה. כדי שהדבר יתקיים, הרצועה תצטרך שיקום וצמיחה. שיקום וצמיחה לא יבואו רק באמצעות שליטה ביטחונית. הם יחייבו הסדר. ישות פוליטית כלשהי, שתנהל את העניינים ותהיה כתובת. בכל הסדר או תסריט, טוב או רע, בינוני או מוצלח, לקטאר עשוי להיות תפקיד מכריע מכפי שהוקנה לה עד היום.

האם זה טוב או רע? במידה רבה תלוי בנו, כיצד נוליך את היחסים האלה ומה נעשה בהם. האם נוביל או נוּבַל. וכמובן בתוצאת המערכה בעזה. אם תסתיים בניצחון מוחץ על חמאס, הדרך לשיקום והתייצבות תהיה סבוכה פחות. אם הזרוע הצבאית של חמאס תשרוד, העצבנות תמשיך לשלוט בכולנו.

הניסיון רב־השנים הוכיח כי ישראל אינה יודעת להוביל מהלכים מדיניים מרחיקי לכת. כאלה הדורשים יוזמה, איפוק ויכולת הובלה של תהליכים. מומחיותה להשמיד ולאבד את אויבינו, אבל בשלב שאחר כך תמצאו אותה נחה בביתה, עד שתפגע בנו ההפתעה הבאה. התוצאה היא שעד היום אין בירושלים כל מתווה, ולו בקווים כלליים, ולא הצבעה על הישות הפוליטית שתחליף את חמאס. אם לא יהיה בעזה שלטון חזק, לא תהיה בה יציבות. אם לא תהיה יציבות, ישראל לא תדע מרגוע. כדי שתדע מרגוע, צריך למצוא את הגורם שירצה לקחת על עצמו את המשימה הסבוכה, וצריך גם מי שיממן את תוכנית השיקום שעלותה מיליארדים.

אמרנו כסף, אמרנו קטאר. זאת שהמנהיג שלה אמר השבוע כי צה"ל מבצע בימים אלה רצח עם ופשעים נגד האנושות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל