אין מחלוקת שה־7 באוקטובר היה היום הקשה ביותר בישראל מיום הקמתה. לא רק מבחינת מספר הנרצחים, הנחטפים, הנאנסות וכו׳. זה היה יום מחריד מכל הבחינות והזוויות האפשריות. זה היה יום משפיל. זה היה יום שניפץ את הביטחון העצמי של אומה שלמה, שהחריב את האשליה וניפץ את הבועה שבתוכה חיינו.
תושב היישוב הסמוך לגבול הצפוני מסביר: זו הסיבה שבחרתי להישאר
גיל תמרי חייג ליחיא סינוואר: וזה מה שקרה בשיחה | צפו
על היום הזה חתומה הממשלה הגרועה ביותר בהיסטוריה של ישראל המודרנית. ממשלה שמנסה להתנער מאחריותה המהותית, הבסיסית, למה שאירע תחת שלטונה. בינתיים, בזכות תעצומות הנפש של עם ישראל, החלה התאוששות מופלאה. שותפים לה כולם. גבורת תושבי העוטף, משדרות ועד בארי, מאופקים ועד כפר עזה.
וכמובן, חצי מיליון לוחמים, בסדיר ובמילואים, שעזבו הכל, נישקו את האישה, הילדים וההורים, ונכנסו לעזה או התייצבו מול חיזבאללה בגבול הלבנון. המלחמה כבדה. מספר הלוחמים והלוחמות שצה״ל קבר בה כבר חצה את ה־.100 למעלה מ־2,000 פצועים. האש לא מבדילה ביניהם. סדיר, מילואים, קבע.
ימנים, שמאלנים, מתנחלים וקיבוצניקים. הסוף עוד רחוק. אנו נזדקק לגיבורים האלה, שממשיכים לחרף את נפשם וגם ליפול בעוד אני כותב את המילים הללו, עוד זמן רב. ובתוך כל זה, צצה אתמול אחת הנשים המסוכנות בישראל, אורית סטרוק, וירקה על ציבור המשרתים את מררתה.
כשנשאלה על התקציב המתנפח של משרדה המיותר בראיון לאלמז מנגיסטו בערוץ, 12 אמרה: ״אם נראה שמקצצים גם בשומנים אחרים, במקומות אחרים, אני אתן דוגמה, הגדלות הרמטכ״ל, שזה לא דבר שכתוב בשום חוק, ומצ׳פר את הכיסים השמנים של הקצינים במילואים. זה הרבה הרבה יותר ופי כמה וכמה מתקציב המשרד שלי״.
מדובר באישה חסרת בושה. הטקסט הזה, שמצוטט כאן מפיה, הוא עדות חלקית לגודל הטירוף: כדי להבין, אתם צריכים לצפות בסרטון. לראות איך היא יורקת מפיה את המילים ״הגדלות הרמטכ״ל״ ו״הכיסים השמנים של הקצינים במילואים״.
זה מזכיר לי מעשה דומה שעשה אהוד אולמרט בהיותו ראש ממשלה, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. "המלחמה", אמר אולמרט, "תזרז את הצורך לבצע 'התכנסות' ביהודה ושומרון". אולמרט אמר את הדברים בעוד אלפי לוחמים שמתגוררים ביהודה ושומרון נמצאים בלבנון, נלחמים, נופלים ונפצעים. זו הייתה תצוגה של חוסר רגישות, חוסר אחריות וניתוק מהמציאות. כתבתי אז מאמר חריף מאוד נגד הדברים. אני מאמין שאולמרט הבין. סטרוק לא תבין.
היא דיברה אתמול על ״קציני המילואים״ שנלחמים ממש עכשיו בעזה, כאילו מדובר בפלג סורר של חמאס. היא התגוללה על ציבור שמשקיע ,20 30 ו־40 שנה בהגנת ישראל. אגב, יש בציבור הזה גם אנשים מהקהילה שלה. אלופים, תתי־אלופים ואלופי משנה דתיים, חלקם מתנחלים, ציוניים ופטריוטים לא פחות (ואולי יותר ממנה), שכל חטאם היה שהקדישו את חייהם להגנת הארץ הזו.
וכל זאת, על שום מה? על שום הביקורת שנמתחת על הממשלה המופקרת שבה סטרוק חברה, שלא הואילה לבטל את ה״כספים הקואליציוניים״ (קרוב ל־14 מיליארד שקל) בזמן מלחמה קשה ומשבר עמוק כל כך. שימו לב מה קרה לתקציב משרדה של סטרוק עצמה - ״המשרד למשימות לאומיות״.
המצאה מודרנית של נתניהו, במסגרת מלחמת ההישרדות האישית שלו. התקציב המקורי של המשרד היה 133 מיליון שקל. בישיבת ה״תיקון״ של התקציב בשבוע שעבר קפץ התקציב ל־343 מיליון שקל. שלשום, בוועדת הכספים, זה היה כבר 543 מיליון, ואילו אתמול, בהליך הסופי, התווספו לו סעיפים עמומים של רזרבות ועודפים, והתברר שהמשרד של סטרוק, המיותר מלכתחילה, יקבל 755 מיליון שקל. אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל זה לא.
זה אמיתי לגמרי. שאלתי את עצמי לאחרונה, מהם תפקידיו האמיתיים של ״המשרד למשימות לאומיות״. טיפול במפוני עוטף עזה? מיגון אשקלון ואופקים? טיפול במשפחות החטופים? במשפחות השכולות? או אולי טיפול במשפחות המילואימניקים, הנקרעות עכשיו בין עורף לחזית? טעיתי. המשימה העיקרית של המשרד הזה היא מלחמה במשרתים.
מכיוון שנתפסו ״על חם״, מנסים בצלאל סמוטריץ׳ וסטרוק למלט את ערוותם החשופה לכיוונים אחרים. כמו שנתניהו מאשים עכשיו בטבח ה־7 באוקטובר את הסכם אוסלו מלפני 30 שנה, כך סטרוק: למה אתם נטפלים ל־755 פקקטה מיליון שקל שלי, כשיש לכם את ״הגדלות הרמטכ״ל לכיסים השמנים של המילואימניקים?״.
לידיעת אורית סטרוק: הפנסיה התקציבית בצה״ל בוטלה מזמן. מה שנשאר זה הגדלת רמטכ״ל, סוג של צ׳ופר שהרמטכ״ל מעניק, על פי שיקול דעתו, למשרתי הקבע לפני פרישתם. אם סטרוק תואיל לבדוק, היא תגלה שגם במגזר הציבורי קיים המנהג הזה. רבים מאוד מבכירי המגזר הציבורי מקבלים לקראת פרישה הקפצה בדרגת שכר אחת, כדי לשפר את הפנסיה. ככה זה כאן אצלנו, סוג של קומבינה שהפכה למנהג.
צה״ל נאבק על אנשי הקבע בכל כוחו. איכותם תקבע את רמת ביטחוננו. האנשים האלה לא זוכים לגדל את הילדים שלהם, לבלות זמן איכות משמעותי עם המשפחות שלהם, ומסכנים את חייהם יום־יום עבורנו. איכותם של המוחות הטכנולוגיים שמוחזקים במערכת תקבע את המשך ההובלה המכרעת שלנו על יריבינו בכל הקשור לסייבר, למערכות יירוט ושאר אמצעים, שבהם נחשבת ישראל למובילה עולמית. אז כן, זה עולה כסף.
והצבא מנסה לצ׳פר את המשרתים ככל יכולתו, כדי לשמור עליהם במערכת. נגד זה היא יצאה אתמול. על זה היא התנפלה, בעוד חצי מיליון לוחמים, חלק גדול מהם קציני מילואים וקבע, מחרפים את נפשם בעזה.
הממשלה הזו יורדת לשפל חדש מדי יום. מאתרת תחתית חדשה לחבית כל שעה. אוסף של אנשים מביכים, חסרי אחריות, חסרי בושה ונטולי עכבות. אורית סטרוק היא הגרועה שבהם, וזה לא תואר שקל לקטוף. לפיכך, כל מה שנותר לי זה להתנצל בשמה. חברות וחברים, אחינו גיבורי התהילה בעזה ובגבול הלבנון. המשרתים, הלוחמים, המקדישים את חייהם לביטחון ישראל: סִלחו לה. היא לא התכוונה. היא התבלבלה. היא מעדה. המשיכו לשמור עלינו וחזרו בשלום הביתה אחרי המלחמה. את החשבון הפוליטי נערוך ביום שאחרי.