השיר המצליח מאוד של נס וסטילה “חרבו דרבו" עשוי טוב, סוחף, מרים ורלוונטי, הוא מעובד ומופק בצורה מקצועית, הוא קליט ומגניב, אך מדובר בשיר דוחה, אלים ובצורה הכי כנה - הוא פשוט תת־רמה.
"נעשה מה שצריך": דבריו האחרונים של סא"ל תומר גרינברג לפני נפילתו
בליכוד קוראים למדינות האזור לקלוט את הפלסטינים: "לא אירוע גדול"
כמובן שבעידן הפוסט־מודרני אסור לקבוע ששיר הוא תת־רמה, אלא להגיד “פחות התחברתי", “זה לא לטעמי" או “אני מעדיף מוזיקה אחרת". זה עידן שבו אנחנו מצווים להכיל את הכל ולא להבדיל בין טוב לרע, בין מצחיק למגעיל ובין ראוי לבזוי. לכן גם השיר הזה מנוגן ברדיו, יוצריו מתראיינים לטלוויזיה, יש לו אלפי אדפטציות בטיקטוק והוא זוכה לכמעט שבעה מיליון צפיות ביו־טיוב. הוא להיט.
הפוסט־מודרניזם ביחד עם הפוליטיקלי קורקט הגיע לאבסורד הבלתי נסבל שבו כבר אי אפשר להגיד כלום על שום דבר, בוודאי לא לקבוע שמשהו הוא פשוט רע. זה עידן כאוטי, שבו אין ודאות, הכל טוב, ולפי הפוליטיקלי קורקט הדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שמישהו חלילה ייעלב. הנעלב מיד מחובק על ידי התקשורת כי הוא “ספג אש ברשת" וכנראה הוא מסכן, ולכן הוא בהכרח צודק.
הפוסט־מודרניזם סירס אמיתות פשוטות וברורות כמו ההבדל בין הנכון לבין האסון. מה צריך לעשות וממה להימנע. הוא הביא עמו רעות חולות כמו תפלצות האוניברסיטאות של ארצות הברית, שלוש הגרציות, נשיאות הרווארד, MIT ופן - שאמורות להיות פסגת ההשכלה הנאורה, אך הגיעו למצב מבהיל ואבסורדי שבו נשים אינטליגנטיות אינן מצליחות לגנות רצח עם או לצאת נגד קריאות אנטישמיות. הן רואות את המציאות הפשוטה והברורה דרך מה שהן מכנות “קונטקסט". מרוב מאמץ להיות בסדר ולהבין את כולם, הן מקבלות גם גזענות טהורה כמשהו שאפשרי בעולם ה"מגוון" ו"הנכון" שלהן.
נשיאת הרווארד, קלודין גיי, היא גם אישה, גם שחורה וגם קוראים לה גיי. היא כמעט קריקטורה אנושית על הפרוגרסיביות. מרוב המאמץ הפתטי שלה להיות “בסדר", היא מסוגלת להצדיק אכזריות ורוע. ייאמר לזכותן שלאחר השימוע כל אחת מהן תפסה את עצמה וחזרה בה בדרך אחרת: האחת הודתה, השנייה התנצלה, השלישית התפטרה.
אגב, גם ירידתה של מרב מיכאלי מהבמה היא סממן נוסף לכישלון הליברליות הקיצונית. מיכאלי היא סמל הנהנתנות והנינוחות התל אביבית שבמסגרתה הכל טוב, הכל נכון וכל מה שצריך כדי להיות מאושרים זה להנכיח בשיח את כל המינים. גם מיכאלי לא הבדילה בין טוב לרע או בין עיקר לטפל. כשנכנסה לתפקידה כשרה במשרד התחבורה, צילמה סרטון שבו היא מבטיחה להתאים את המעלות ברכבת גם לבנות המין שתמיד קר להן. זו אפיזודה שמבטאת בלבול וסחרור בין החשוב והעקרוני לשולי והבידורי.
אולי אנחנו צופים בדמדומיו של הפוסט־מודרניזם, שלפיו כל מי שמוציא שיר הוא זמר, כל כוכב רשת הוא אומן, ואין הבדל בין דוקטור לפסיכולוגיה שמטפל בשיטת פרויד בעזרת שיחות, לבין שרלטן שמבטיח ריפוי מהיר על ידי אבנים חמות. כולם אותו דבר. אין שיפוטיות, אין גבוה ונמוך, ולכן גם אין טעם בכלום. זה בניגוד לטבע האנושי שרוצה לשאוף לנשגב ולאיכותי.
כל זה מסביר את הצמיחה של מנהיגים ישירים ובוטים, שפולטים סוג של אמת גסה כקונטרה להתפתלויות של אנשים שרוצים להישמע בסדר, למשל תואמי דונלד טראמפ ברחבי העולם כמו נשיא ארגנטינה החדש וראש ממשלת הולנד הנבחר. טיפוסי “ארצ'י באנקרים" שפשוט יורים לאוויר כל מה שהם חושבים. טומי לפיד היה כזה, ישיר וכובש, לעומת בנו המלאכותי שהיה נוהג למרוח את שערו בג'ל, אחר כך את טוריו בשמן, ועכשיו משחק את הצהרותיו במאמץ ווקאלי להישמע כמו מנהיג.
ב"חרבו דרבו" מטיחים כלפי הפלסטינים “טפי, יא בני עמלק", “חבורת פאקרים, טמבלים" ומזהירים אותם מפני יחידות צה"ל: “תפתחו את התחת כי זה חיל האוויר". אלו לא מילים אלא רצף קללות וגידופים ירודים בקצב הדריל. זה כל כך רדוד שזה כמעט לא שיר. אין בו טיפת עידון או ניואנס או הידור או מטאפורה או משהו שקשור לתרבות.
העידוד שהצמד זוכה לו בעקבות ההצלחה המסחררת, כולל חיקוי ב"ארץ נהדרת", גורם לצמד הזה וגם לאומנים אחרים לחשוב שהכל בסדר. יוצרים מוכשרים מקבלים ממנו השראה וימשיכו להוציא תוצרים ירודים. כך תרבות מידרדרת.