לפני תשע שנים בערך, בהחלטה של רגע, רכשתי כרטיס בכיוון אחד לתאילנד. מניחה שגם כתבתי לכם על זה תוך כדי, זו לבטח הייתה כתיבת בוסר, אני מתביישת לפשפש בקבצים ולמצוא את זה. אני לא זוכרת בדיוק באיזה אי זה היה, נדמה לי שבפוקט ואם לא - קוסמוי, אחד מההומים יותר.

לאחר שהסתתרו בבית החולים: כניעה נוספת של מחבלי החמאס לצה"ל | צפו
תם הטקס: נתניהו עוד לא מבין שהטריקים והשטיקים כבר לא יעבדו | דעה

באחד הערבים שוטטתי לבדי ברחוב הראשי, זה שבבוקר גודשים אותו רוכלים עם צעצועים שאף אחד לא צריך וחנויות קטנות של פוט מסאז', ובערב הופך להיות אחר לגמרי - מועדוני לילה, נשים שמציעות את מרכולתן ומועדוני זימה הארד־קור - תחשבו על העניין הכי זימתי שעולה לכם בראש, יופי, עכשיו תכפילו בשלוש. כאלו מועדונים. לאחד מהם אפילו שילמתי 1,000 באט (100 שקל), מחיר שנחשב מ־א־ו־ד גבוה למועדוני לילה שם, וקיבלתי מופע בהתאם. כמובן שבתוך עשר דקות עלתה בי הבחילה אחרי שראיתי מה נשים עושות על הבמה כדי לבדר תיירים סינים ובריטים שיכורים וברברים, כך שעזבתי את המשקה שלי וברחתי משם.

נכנסתי לאחד ממועדוני הלילה המערביים יותר. מבחוץ שמעתי אפילו כמה שירים מוכרים, כך שידעתי מה אני הולכת לקבל, ואחרי הזוועה של המועדון הקודם, התנחמתי בזה - מה כבר יהיה גרוע כל כך?

היו שם שלוש רחבות - אלקטרוני, היפ הופ ודאנס כזה, אני לא באמת מבדילה, הכל גם ככה נשמע חזק מאוד, והאלכוהול המזויף טשטש את האווירה הפלרטטנית. יש משהו בתאילנד. ברגע שאתה נוחת בה היצר תוקף אותך ומלווה אותך בכל הטיול וגם קצת בטיסת החזור.
בחור אחד חייך אליי. לא בדיוק הטעם שלי, אבל קצת שעמם לי לבד, הייתי בת 24 ואהבתי לבדוק. חייכתי חזרה, הוא עמד שם עם חבר שלו, לחש לו משהו באוזן, והחבר הסתובב והלך. הוא התקרב אליי ושאל באנגלית “מה את שותה?".

“אני לא שומעת", השבתי לו חזק. הוא צחק, לקח את ידי והלכנו אל הבר. הברמנית חייכה אלינו, היא לבשה בד שיכולתי להשתמש בו רק כמפית לנודלס שאכלתי בבוקר.
הוא הביט בי וסימן עם היד: “מה?".
“וויסקי עם קולה", צעקתי לברמנית. היא הבינה מיד ומזגה לי. שאלה גם אותו מה הוא רוצה, בחר רק קולה, בחור משונה, חשבתי, אבל מה אכפת לי, מחר הוא יפרח מזיכרוני גם ככה.

רקדנו יחד, מדי פעם סימן לי בעיניו על האיש המוזר שרקד לבדו, אמריקאי כזה, לבוש בגדים זוהרים, רוקד בתנועות מוזרות ונמצא בעולמו. צחקתי. כשראה האמריקאי שאנחנו צוחקים, צחק איתנו וסובב אותי, מניחה שהיה גיי, חיבבתי אותו. המשכתי לרקוד עם הבחור, התקרבנו קצת יותר, נצמדנו לפרקים ושוב התרחקתי.

כשסיימתי לשתות, לקח ממני את הכוס והלך לקנות לי עוד אחת, האמריקאי סימן לי בעיניו ללכת אחריו, בהתחלה לא הבנתי, אז האמריקאי הצביע על הכוס שלו ואחר כך בשתי אצבעות על שתי עיניו - סימן של “תיזהרי". הלכתי אחרי הבחור החדש, כשהברמנית הגישה לו את הוויסקי שהזמין לי, לקחתי את המשקה מידיה, הוא הופתע כשראה אותי אבל קיבל את זה ושילם לה.

הלכנו לצד כדי לדבר במקום קצת יותר שקט. “למה אתה לא שותה?", שאלתי. “מה שמך?", התעלם מהשאלה שלי. חשבתי שהוא לא שמע. הכרנו קצת, ממש שטחי. הוא היה בן גילי. בארץ בני גילי כבר לא עניינו אותי, אז בטח שבתאילנד לא. “מאיפה את?", שאל, “ספרד?".
צחקתי: “לא, ישראל", עניתי ופתאום פניו השתנו. ממבע שמח, מואר, טיזרי, למבע קודר, ספק כועס. “ואתה?".

“אני מתוניס", השיב. ילדה קצת תמימה, אולי טיפשה, לא יודעת איך תקראו לזה, התלהבתי מיד. הרי אם הוא תוניסאי - אז את אותה העדה אנחנו חולקים, הדת בכלל לא עלתה לי בראש, טוב שאני לא האישה שלנו בדמשק.
“אתה יודע שגם אני תוניסאית?", התרגשתי, “אני מכירה אפילו שירים בתוניסאית".
“אין דבר כזה ישראל. פלסטין", אמר.
“מה?", התבלבלתי.
“פלסטין, אין ישראל".

יש שלב בחיים - ואחרי האירועים האחרונים אני נזהרת בלשוני שלא להגיד, שאני מתגעגעת אליו - שבו שום דבר לא מפחיד אותך, הכל מותר ואת יודעת שאת מוגנת מהכל, את מהירה מספיק, חזקה מספיק וחכמה מספיק לחמוק מכל מוקש שהחיים יציבו, חבוי או גלוי.
“יש דבר כזה ישראל", עניתי, “למה אתה מדבר ככה?". על פלסטין לא דיברתי איתו, עניין אותי יותר שקילל את משפחתי, מה אכפת לי משאר העולם.

פתאום, והאמינו לי שאין פה שום הקצנה, הרים את ידו כמו רוצה לסטור לי, הלכתי אחורה. ראיתי את האמריקאי בצד, הוא רקד בצמוד לאפרו־אמריקאי אחד.

“אתה רציני?", שאלתי ותרתי בעיניי אחר מאבטח. מאז ומתמיד אני טסה לבד, כבר היו לי שיחות כאלו ואחרות עם אנשים שלא בעד ישראל, אבל כזה, אלים, טרם פגשתי.
“אין דבר כזה ישראל", הוריד את ידו.
הלכתי כמה צעדים ונצמדתי לבר, הברמנית עמדה על ידי, לא יודעת אם קלטה שקורה משהו או שסתם יד המקרה. אבל בטחתי בה.
“יאללה לך", אמרתי בעברית, ידעתי ש"יאללה" הוא יבין ואת הקונוטציה הוא מכיר.

הבחור עשה לי סימן של “חכי חכי, אני תכף חוזר", הניח את בקבוק הקולה שלו על הבר והלך, בטח לחפש את החבר שלו. כשראיתי שהפנה את גבו אליי, ברחתי משם. “ביי, גורג'ס", נופף לי האמריקאי, במקום לשלוח לי אוניית מלחמה. ירדתי במדרגות ונכנסתי אל הטוקטוק הראשון שראיתי. מסרתי לנהג את שם המלון והנחתי בידו 150 באט, ורק שיביא אותי לשם מהר. נכנסתי למלון, נעלתי את הדלת ובמשך כל הלילה לא נרדמתי.

השנאה אלינו היא מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, זה קרב אבוד מראש, מניחה שגם אתם נתקלתם במשפט ההוא שרץ באינטרנט, “העולם מכחיש שהיו יהודים בארץ ישראל לפני 48', אבל חוגגים את הולדתו של ישו בארץ ישראל, לפני אלפיים שנה". זה לא ייחודי רק לנצרות או לאסלאם, זו שנאה קולקטיבית שקל להתבשם בה, להיאחז בה ולהירשם לחוגים שהיא מציעה.

הרי מה הכי קל לשנוא? אדם מצליח, חכם יותר ממך, שקיבל קלפים פחות טובים, אבל שם אותך ללעג אחרי שני סיבובי משחק. כאלו אנחנו, ואני שמחה על כך, אנחנו עדיין מחלקים ברושורים שמבקשים מהעזתים להתפנות, אנחנו עדיין נמנעים מפגיעה בחסרי ישע, אנחנו עדיין מרגישים צורך להגיד לעולם כמה חבולים אנחנו, אף על פי שנרצחו תינוקות שמספיק גם חצי סדין כדי לעטוף את גופותיהם, ואנחנו עדיין מתקיימים אף שמנסים להחריב אותנו שוב ושוב ושוב.

לפני כמה ימים טיילתי לבדי בשוק הכרמל. עצרתי באיזה דוכן שמוכר שרשראות מגולדפילד ורכשתי לי שרשרת מגן דוד יפה כזו, ענדתי אותה על צווארי, שילמתי לרוכל (שנשבע שבקניון היא עולה 300 שקל והוא מוכר לי אותה ב־40 רק בגלל התקופה וחשוב שכולנו נישאר מאוחדים), והלכתי איתה בגאווה בין סמטאות השוק. אין לי הרבה אומץ כמו פעם, אבל כל עוד אני בארצי מולדתי, מוטב לי ולנו שנבטח במה שהקמנו פה (וקצת נשפצר אותו), ולא נפחד מכלום, כי בזכות אנחנו חיים פה ולא בחסד. בעולם, אין לנו כל חסד.