שלושת הגיבורים ההיסטוריים והטרגיים במפגש אירועי עזה הם ג'ו ביידן, בנימין נתניהו ויחיא סינוואר. היסטוריונים אומרים שהמציאות שמעצבת את ההיסטוריה היא פועלו של המנהיג, ופועלו של המנהיג הוא תבנית נוף אישיותו.
ישראל וארה"ב במסלול התנגשות: החשש בבית הלבן מפני ממשלת נתניהו גובר
בחודש הקרוב תתחולל בין ביידן, סינוואר ונתניהו התנגשות בלתי נמנעת. אישיותם, על רבדיה הגלויים והסמויים, תשחק תפקיד מכריע בתהליכי סיום הלחימה והיום שאחרי. נתניהו פועל מעמדת חולשה של עלה נידף לכל רוח ולכל כיוון. ביידן פועל מעמדת שליטה, שמחייבת ניהול רב־פרצופי של אינטרסים סותרים.
האישיות הקשוחה משלושתם היא זו של סינוואר, שמחליט לבדו, כלומר זה בינו ובין אללה. דוחות המודיעין שלנו על אישיותו של סינוואר מתארים אותו כפנאט אכזרי ופסיכופת שהולך עד הסוף. לא לפני שייהרגו בגללו מאות אלפים ולא לפני שימצה כל טריק כדי להישרד אישית ותנועתית. אין לו בעיה להרוג חטוף במקביל להתקדמות של צה"ל.
השאלה המלווה את התקדמות הכוחות על הקרקע והמגעים הבינלאומיים היא כיצד יגיב סנוואר אם נגיע אליו. האם זה יהיה תמות נפשי עם פלישתים וכל מי שבסביבה, או יגיב להצעות הגליה בהסכמה בסגנון ערפאת – בהנחה שתהיינה הצעות מסוג זה. במלחמת לבנון הראשונה, לאחר לחץ בינלאומי, ויתר צה"ל על הכוונה להרוג את יאסר ערפאת שעלה על ספינה (כוונת צלף ליוותה אותו), עזב את ביירות לאלג'יריה ומשם המשיך את המאבק הפלסטיני לעצמאות, כולל טרור.
הלקח שלנו כישראלים: מי שלא רצה לנהל מו"מ עם ערפאת, אחר כך סירב למו"מ עם אבו מאזן ועכשיו תקוע עם סנוואר, יקבל מחר את הג'יהאד האסלאמי. הפנאטים שלנו יחגגו מול האויב החדש־ישן, ואם יהיה להם מנוף הפוליטי מתאים, הם יגררו את כולנו לחגיגה הזו.
בינתיים רק סנוואר יחליט עד מתי הוא מפעיל את כוחותיו נגד צה"ל. האם להילחם עד הסוף (ברירת שמשון של תמות נפשי), לצאת לגלות, או להישאר בבונקר בסגנון נסראללה. בכל מקרה, זו תהיה החלטה שלו, ותהיה לה השפעה ישירה ומכריעה על מהלכי סיום הקרבות.
נתניהו לעומתו, הוא המתאגרף הגרוגי שנע בזירה כשהוא נחבט מצד (הימין המטורף) לצד (ממשל ביידן) ומשם למחליטנים בשטח (צה"ל). בכל מקום הוא משנה גרסה ואז הוא חוזר הביתה עם פנס בעין וג'אב בכליה כדי לחטוף את הנוקאאוט היומי. המטרה היחידה שעליה הוא מגן בקנאות היא סיכול משפטו. שאר החלטותיו הן פרי הבלחה אקראית של לחץ אקראי בערפל שהוא שרוי בו.
האיש שבו הוא תלוי אפילו יותר מאיתמר בן גביר הוא ג'ו ביידן, שמתחזק ברמה יומיומית את מכונת המלחמה הצה"לית. אחרי 50 שנות שירות ציבורי, ביידן האיש משדר נינוחות של מכונה משוכללת שיודעת לנוע בכל מחילות הפוליטיקה המקומית הארצית ומדיניות החוץ והביטחון הגלובלית. אני לא יודע כמה כנות מושקעת במחוות האנושיות והרגשיות של ביידן. בעובדה, רוב היהודים מאמין שהוא והרצל צפו במדינת ישראל מעל אותה מרפסת.
מסך עשן
ביידן עצמו אמור להיות מנהיג העולם החופשי מתוקף היותו מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, והוא אכן פועל כך. ככזה הוא נקלע לעולם של ברירות אכזריות. עד מתי וכמה חיילים אמריקאים ייהרגו באפגניסטן, או כמה חיילים אוקראינים יוקרבו מול רוסיה על מזבח האינטרס האימפריאלי של ארה"ב. האם להניח לאיראן להגיע לפצצה ועוד ועוד.
מבחינת ישראל, ביידן הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך מחויב לישראל, לאוקראינה, או לאפגניסטן. כיום הוא ניצב בפני ברירה אישית אכזרית כמי שאמור לרוץ בבחירות 2024 נגד דונלד טראמפ שמוביל בסקרים. מפלגתו של ביידן מחפשת דרך להחליפו בסוס רענן יותר, אבל הוא מתעקש לרוץ.
מהזווית של ביידן, ישראל וחמאס הם שני קליינטים סרבנים. תפקיד ישראל הוא לחסל את חמאס, שמפריע לארה"ב לייצב נדבך אסטרטגי מזרח־תיכוני. לקראת בחירות 2024 אנחנו אמורים לספק לביידן סוג של ניצחון על הרעים בזירה המקומית והבינלאומית. תפקיד חמאס הוא להיות מחוסל ולהניח לביידן לשגר לרצועה את הרשות הפלסטינית שהיא, כמו ישראל, חלק מאותו נדבך.
המצב כיום הוא שהקליינט החמאסי מסרב להתחסל (עדיין) והקליינט הישראלי טרם סיים את מלאכתו (עדיין). הסנכרון המקווה לא עובד על פי הלו"ז של ביידן, והמשך לחימה הוא נזק לאינטרסים אמריקאיים ביחסים עם ארצות ערב ותחושת חמיצות בביתו שלו. סקר חדש של מכון המחקר "פיו" קובע שרוב האמריקאים מתנגדים למדיניות ביידן במלחמה בעזה. 45% מהדמוקרטים, מפלגתו של ביידן, סבורים שישראל מגזימה בהיקף המבצע הצבאי, לעומת 12% מהרפובליקנים.
כדי להרוויח זמן שכנוע, גם ביידן מדבר בשני קולות. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן עבר בישראל בדרכו ממשרדו לביתו (בפעם המי סופר) והבהיר שמדובר בזמן קצוב, דהיינו סוף דצמבר. בישראל התנגדו. בלינקן על פי "פוליטיקו" הגיב ב"אין לכם כל כך הרבה קרדיט". לג'ונתן פיינר, סגנו של ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, יש לו"ז שונה. "אם המלחמה תיפסק היום, חמאס ימשיך להוות איום על ישראל, ובגלל זה ארה"ב לא תבקש מישראל לעצור".
ניר דבורי סיפר בשבוע שעבר לדני קושמרו כי "תוך שישה שבועות צה"ל ממוטט את חמאס ומשלים את המלאכה", שזה שבועיים מעבר ללו"ז של ביידן. נתניהו נכנע. בשלבים. "הפעולה בח'אן יונס שבדרום הרצועה", אמר לביידן, "תימשך בעצימות גבוהה עד סוף דצמבר. לאחר מכן ישראל תצטרך עוד כמה שבועות כדי לטהר את השטח ממחבלים". בצה"ל לא מבינים מה זה לטהר את השטח בעצימות נמוכה.
בעוד ממשל ביידן אומר מפורשות שישראל לא תשלוט בעזה, מספר נתניהו שישראל היא שתנהל את הביטחון בעזה, כלומר תמשיך בלחימה. בצה"ל לא מבינים על מה הוא מדבר, ובני גנץ, בהתייחסו ליום שאחרי, לא מדבר על שליטה צבאית בעזה, אלא על "החלפת השלטון", ואני מניח שהוא מתכוון לכך גם בישראל.
מאחורי מסך העשן שנתניהו מפזר מסונכרן השעון של שלושת מלאכי החבלה (נתניהו, בן גביר ובצלאל סמוטריץ') עם הבחירות המקדימות בארה"ב בראשית 2024. הם מהמרים על ניצחון טראמפ ושליטת האוונגליסטים. הנחת העבודה שלהם היא שלאחד האנשים היותר מטורללים בזירה הגלובלית לא תהיה שום בעיה להיענות לאוונגליסטים. זה הרציונל המטורף מאחורי הדיבורים על כך שהמבצע יארך (זוכרים?) "חודשים רבים אולי שנה".
מה שעשוי לבלום את תוכניות שלושת מלאכי החבלה הוא התגברות מחאת משפחות החטופים שנרצחים בדרך לסנוואר. מולם מתנהל קמפיין פמפום תקוות שווא (בינתיים): "אנחנו ממש בבית של סנוואר" (נתניהו) כאילו לא ברור שסנוואר המת לא שווה ציפורן של חטוף חי.