1975, הפיגוע במלון סבוי בתל אביב. כוכבה לוי ז"ל כבר שחזרה את עברה. היו לה רגעים קטנים וספורים לעשות זאת, כי בשאר הזמן נאלצה לתרגם את המו"מ בין מחבלי הפת"ח לכוחות הביטחון הישראליים. כשהלכה אחורה אל סיפור חייה, נזכרה שאביה החורג נהג לכנות אותה “ברווזון מכוער" ושביקש ממנה לבוא ולעזור לו בניקיון האטליז המשפחתי, כשזה עמד כבר ריק. על זה לא הוסיפה עוד מלבד המשפט ההוא, שבו תהתה למה כששבה אחורה, אל חייה, נזכרה רק בדברים העצובים ובטרגדיות.

חשש להצפות ורוחות חזקות במיוחד: שבת חורפית לפנינו
גלנט מאיים: "סינוואר יפגוש את קני הרובים שלנו בקרוב"

זה חוזר אליי, בכל כמה זמן, בפרט בתקופות מזוויעות כמו זו. אני שוכבת פרקדן על המיטה שלי ובוהה, מחכה להשראה, למשב רוח או למשהו שיוציא אותי מהכאב הקולקטיבי הזה, אפילו להיות זרה ליום אחד, רק שאזכור שוב איך לנשום בלי שיכאב.

אוטומטית אני נזכרת בילדותי, אבל לא כדי לצחוק על הילדה האמביציוזית, שלא לומר המוגזמת שהייתי - זו שאוספת את בני העולים בשיכון שבו גרתי ומביימת להם פסטיגל כשהם השחקנים והיוצרים, זו שמבדחת את מוריה ובזכות זה מקבלת 100 במבחנים שבהם היא שוגה בוודאות ובזו שמטיילת עם אביה בכל שבת ביפו ושומעת ממנו את אותם הסיפורים על נפוליאון, על המחתרות ועל התקומה, ולא תמיד בסדר התרחשותם, ולבסוף מקנחת באבולעפיה ובמלבי. היו גם ניצוצות יפים בילדות, אבל רק אל הרע אני חוזרת, וממנו, ברוך המברך, יש המון.

האוכל מנחם אותי, את זה אני לא צריכה לספר לכם, אם אתם קוראים אותי תקופה, זה ברור לכם ומספיקה תמונה אחת בגוגל כדי להבין. אבל בימים שכאלה אין תיאבון ואם כן, זה לג'אנק פוד. בין הרביצות על המיטה, בימים שסיימתי את משימותיי, נזכרתי בתקופת ההריון שלי: גם אז רבצתי על המיטה וגם אז היה עצב קולקטיבי. היו אלו ימיה הזוהרים של הקורונה. אני זוכרת שהקאתי את כל מה שאכלתי ומה שהרחתי ומה שניסיתי לטעום. בדרך כלל זה עובר בשלושת החודשים הראשונים, אבל אצלי נשארו הבחילות עד חדר הלידה. רק דבר אחד לא הקאתי, ואיכשהו, ידעתי שרק אותו אשמור בבטני - מרק עוף.

הוריי היו ספונים בביתם, מפחדים להידבק במחלה המסתורית הזו שנפלה עלינו. לא שלפני זה היו מתדפקים על דלתי דרך קבע, אבל הפעם, גם לא יכולתי לשקוע ברחמים העצמיים, כי כולם ככה, זה מה יש. אני יודעת לבשל ואוהבת לארח, אוכל של בית, לא משהו מתוחכם מדי. אבל דווקא מרק עוף מעולם לא יצא לי כמו שצריך, תמיד הוא היה מלוח מדי, עכור מדי או מפוצץ בירקות ותבלין.

“תשיג לי מרק עוף", ביקשתי מזה שהיה בעלי, “לא היו לי חשקים כל ההריון, רק את זה אני רוצה". הוא לא האמין בחשקים, אני זוכרת שביקשתי את זה ממנו כשטיילנו בקניון וחיפשנו לו משקפי שמש שרצה. “נו, אז יש עוף, תכיני, מה הבעיה? סבתא שלי הייתה מכינה לי את זה כל הזמן". הסבתא המדוברת עלתה מצ'כוסלובקיה, אם אני לא טועה. בכל אופן, אין כמו מרק עוף אשכנזי, ועדות המזרח יכולות להגיד מה שירצו, שלהם הכי טוב, אבל היא לא בין החיים, ולי התחשק מרק עוף.

“לא יוצא לי טוב", אמרתי, “יש מסעדה אחת בתל אביב, קיטון, זוכר? פעם אכלנו שם". בדמיוני, והוא לא צריך להיות רומנטי מדי, כי אני מכירה הרבה גברים שעושים את זה, הגבר נושא על כפיים את אשתו, בפרט בהריון הראשון וכל מה שתדרוש לאכול - יביא לה.

אני גרושה, זוכרים?

לקחו לי שלושה ימים לעלות על ההגה ולנסוע לבדי לדיזנגוף, לשבת בצהרי היום בקיטון, למזלי, היה זה בימים הספורים שבהם הותר לפתוח את העסקים, גם אם במתכונת מצומצמת. “אני בהריון", אמרתי לאישה שעבדה שם, “יש לכם את מרק העוף עם האטריות?".

“בטח", חייכה אליי, “שבי, את רוצה עם זה גם קרפלך?".

“לא", עניתי, “רק מרק עוף".

שלוש קערות שתיתי שם. היא ממש צחקה. הסתכלתי על הקיר. בכתב יד, אותנטי לגמרי, כתבו שם גיבורי ילדותי שבחים למקום. אלתרמן, רובינא, שלונסקי, פן. אוף, למה הגעתי מאוחר מדי?

ארזתי לי עוד מנה אחת הביתה, ביקרתי בשירותים שלהם (מפוצצת נוזלים ועם ילדה אחת שלחצה על השלפוחית, סליחה מראש על התיאור) ויצאתי הביתה. לא הקאתי את זה! לא עניינה אותי המגיפה העולמית, זה שאיבדתי כמעט לגמרי את פרנסתי, נישואיי המתפוררים עוד טרם באה בתי אל העולם, זה שלא קיבלתי דבר פעוט שביקשתי. רק זה עניין אותי, שלא הקאתי את מרק העוף.

בלילה, התעוררתי שוב לשירותים, נזכרתי במרק שמחכה לי במקרר, עמדתי חצי דקה במסדרון והחלטתי שאחמם לי אותו. פתחתי את המקרר, אבל לא היה שם מרק. הסתכלתי על השיש, קופסת המרק עמדה שם ריקה, חוץ מכמה אטריות לא היה בה כלום. הוא כנראה היה רעב, בכל זאת חייכתי וקיוויתי שאהב את זה כמוני.

בכל פעם שאני מביטה אחורה, אני מבינה כמה אנשי מפתח שהיו אמורים להיות לי עוגן ומשענת פגעו בי במודע או שלא בחיי, והם אלו המאפילים על הזיכרונות היפים. לאט־לאט הם כבר לא חלק מחיי, קרובים כרחוקים וכל המוסיפה גורעת ופוגעת, אז אעצור פה.

בליל אמש חלמתי על מרק עוף. התעוררתי בבוקר והלכתי לקצב, קניתי עוף קטן שלם ושמנמן, וחיפשתי מתכונים אשכנזיים ברחבי האינטרנט. רק שעתיים אחרי קמתי מהספה. חתכתי, ניקיתי, תיבלתי והרתחתי. קודם את העוף ושורשי הירקות, שעה וחצי לבד ואחר כך כל השאר.
הבית התמלא ריח של בית.

לקחתי לי צלחת מרק וישבתי במרפסת. הטעם היה נהדר, רחוק מקיטון, אבל מספק אותי. הסתכלתי על חלונות השכנים, על כולם כמעט מונף בגאווה דגל ישראל. בחוץ גאווה, בפנים דממת הקיפאון והעצב.

הפכתי אובססיבית לראיונות עם חטופים שבאו מהשבי, בפרט האמהות המספרות איך עשו עצמן אוכלות את המעט שנתנו להן, אבל השאירו בצד כי לא ידעו מה יביא המחר והאם הילדים שלהן יזכו לאוכל. עניין אותי מה חושבים החטופים שעדיין שם, בידי המרצחים, מה עולה בזיכרונם, האם אלו דברים טובים מבחוץ, או שגם להם, על אף התנאים, באים רק הדברים הרעים.

לגמתי לאט־לאט מהמרק. אחרי המחשבה על החטופים, טעמו הטוב ירד מעט.

רציתי שיריח את הריח הזה. כל חטוף שיגיע, שלפני הכל יישב ויאכל את המאכל הכי מנחם בעולם, מרק עוף יהודי. אחר כך יחבק את מי שצריך.
ושוב ביס מהעוף, לאט־לאט, שלא ייגמר לי אף שהיה עוד בשפע, רציתי, על אף הכאב, לנסות ולקחת מהרגע הזה את קורט השמחה שנתן לי - שיהיה לי לפחות זיכרון אחד טוב מתקופה קודרת כל כך.