הגענו לשלב הבלאגן. כרגע יש באוויר הרבה יותר שאלות וספקות מאשר תשובות ברורות. זה אולי פרק הזמן המורכב והמלחיץ ביותר במלחמת חרבות ברזל, או השם האחר שייבחר לעסק הביש שאליו נקלענו.
בתחילה הגיעו ימים של הלם. מיד לאחר 7 באוקטובר עם שלם ניסה להבין איך לעזאזל קרה הדבר? מה פשר האירוע שהתרחש והאם זה הסוף של כולנו? בין אזעקות וריצה למרחבים מוגנים, בהינו בטלוויזיה. ניסינו לפענח אם מה שחווינו הוא אמיתי או מתיחה מטורללת שתתבהר עוד רגע כבדיה גמורה. הרשתות היו מלאות בעדכונים בלתי נתפסים: מחבלים רוצחים וחוטפים, ואין מענה. אנשים נטבחים וכוחות הסיוע לא מגיעים. פטיש 10 ק"ג על הראש הלם שוב ושוב.
הרי זמן קצר לפני 7 באוקטובר עוד עסקו בשאלת ההפרדה ביום כיפור, חלוקת כספים קואליציוניים, מהפכה חוקתית־רפורמה משפטית והנה, הכל נמחק ונשכח ועברנו להיאבק על החיים עצמם. חשבו שהמדינה נחרבת, כמו ביום כיפור או במלחמת המפרץ. הכריזו שזהו, סוגרים את השאלטר וחוזרים לגלות. היו משפחות שארזו מזוודות, מיהרו לשדה התעופה וביקשו להיחלץ מיד. בדלפקים בנתב״ג קנו את הכרטיסים הזמינים הראשונים ויצאו מישראל. כאילו ההונים בשער וכל אחד לעצמו.
כעבור שבועות חלק ניכר מהם שב. בכל זאת בית. ארה"ב הציעה חילוץ לבעלי דרכון אמריקאי. מעבר בטוח לקפריסין. כמו באוקראינה ערב הפלישה הרוסית. עד לשם הגענו. עבר זמן. לאט־לאט התחלנו להבין מה עשו לנו בקיבוצים, בעוטף ובמסיבה. רצחו, פצעו, אנסו וחטפו אותנו. כאב אדיר ומרה שחורה נחתה על העם. שברון לב. הלוויות. שכול. משפחות, ילדים. חפים מפשע. רגעים ששייכים למאה אחרת הופיעו לנגד העיניים, כששוב אנחנו הקורבנות. איך זה קרה לעם החזק ולצבא החזק?
מתוך השאלה הזו הגיח שלב חדש, שלב הפחד. הציבור, שמכרו לו סיפורים על טרוריסטים מורתעים, על גדר בלתי עבירה ועל עוצמה כבירה של הצבא הכי חזק, הרגיש חסר ביטחון, הוא חש שמשקרים לו. הרשתות, שממתינות לימים הללו כמו לטרף ופורחות באי־הוודאות, הוסיפו להיסטריה. אדם אחד ראה אנשים מצלמים בתים, נבהל והעלה פוסטים. רבים טענו שגם הם קלטו דבר דומה. נוצרה פאניקה. אדם אחר סיפר על תכנונים מסתוריים ששמע, של בוגדים מבפנים שמבקשים לעשות בנו שפטים וצייץ על כך.
החשדנות הציפה קונספירציות. הפכה אותם ואת הרעל שלהם למוצר חם. בתוך הריק של רצון לחפש תשובות ולמצוא נחמה, השקר משתלט. כמובן, היו משפיענים שרכבו על התקופה. קוששו לייקים על חשבון חוסר היציבות. חלק ניכר מהדברים התבררו כיצירי דמיון, לא יותר, אבל הנזק כבר נעשה. הפחד השתרש עמוק ולא עזב. אבל אז הוא נשטף פתאום בגלי פטריוטיות אדירים. תמיכה ממנהיגים ומיהודים בעולם שהגיעו לכאן וממשלה רחבה ייצבו אותנו. המונים התנדבו, וצה״ל התחיל להילחם ולצבור הישגים.
ככל שהתגלו ממדי הזוועה והקול של שונאי ישראל הדהד בגלובוס בעוצמה גדולה יותר, כך חוסננו גבר. ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רגעים יפים של התעלות. במקביל התחילו לחבק את הנפגעים ולעסוק באופן אינטנסיבי בחטופים. הם, הודות לפעילות ציבורית ולחץ על הממשל, הפכו לקונזצזוס. “להחזיר אותם עכשיו", דרשו. עם חזרתם של נשים וילדים חטופים, נראה פה שוב חיוך לאומי ואנחת רווחה. רגעים מרגשים מאוד רוממו את הרוח הלאומית.
ואז שבנו לקרבות. בכל יום טובי בנינו נופלים. הסיסמאות על ניצחון מהדהדות, אבל נשמעות כבר כקלישאה רחוקה. כולנו מבינים שהמציאות מורכבת הרבה יותר. לא זבנג וגמרנו. זה ייקח חודשים, אולי יותר. חטופים נרצחים ובטרגדיה איומה נורים בידי כוחותינו, ושוב הקונספירציות באשר למה שקרה משתלטות. וכעת אין מידע. ולא ידוע מה התכנון לגבי היום שאחרי. מה יבוא אחרי מיטוט החמאס. במקביל - זוועה. משפחות חטופים מתכתשות בשידור. אוי לנו ואוי לתקשורת שהגענו עד לשם. ובממשל? מעלים מסים, מחלקים כספים. איזה בלאגן ובוקה ומבולקה שמביאים איתם אי־יציבות, מחאה ופסימיזם.
זה השלב כעת, בלאגן אחד גדול. ערפל סמיך עוטה את חיינו. אני מתפלל שזה יחלוף כמה שיותר מהר. שנצלח את השלב הזה, כי בחיי, כולנו מתגעגעים לרגע הזה שנוכל לחייך קצת.