שנת 2024 הנכנסת תהיה שנת בחירות. לא בארה"ב, כלומר, גם בארה"ב, אבל אדם קרוב אצל עמו. מי שילך לבחירות הוא עם ישראל. הקביעה מעוררת שתי שאלות.
אחרי המבוי הסתום: הקבינט ידון בהצעה קטרית חדשה לשחרור החטופים
באין מפריע: חדירת המחבלים לקיבוץ רעים עם טנדרים עמוסים באמל"ח | תיעודים חדשים
האחת, ערכית־ אסטרטגית: האם נכון ונבון ללכת לבחירות כשהתותחים רועמים? מה אם הכנסת תתפזר ויחיא סנוואר יתרברב "ביבי איים להביא את ראשי, ובסוף הבאתי אני את ראשו"? ואיך ישראל תנהל מערכה בצפון בעיצומה של המערכה הפוליטית? מה אם הקדמת הבחירות תפגע בניהול החזית מול חסן נסראללה?
השאלה השנייה היא מעשית־טקטית: מי ילחץ על הכפתור? מי יפרק את הקואליציה? התשובה על הדילמה הערכית היא תשובה לא הכי טובה, היא תשובה נטולת פתרון קסם. אבל אחרי 7 באוקטובר אין תשובות טובות, יש גרועות פחות וגרועות יותר.
העיקרון שמעניק לשליט ולשלטון חסינות כל עוד התותחים רועמים גם אם המלחמה היא מלחמה מתמשכת, הוא עיקרון שמאפיין משטרים אפלים. נוויל צ'מברלין ויוסף סטאלין טעו בניתוח כוונותיו של אדולף היטלר, כמו שבנימין נתניהו טעה בניתוח כוונותיו של סנוואר. הבריטים החליפו את צ'מברלין שמונה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הרוסים לא החליפו את סטאלין. הוא המשיך להתעלל בעמו, להרעיב, להרוג, להגלות, לשלוח לעבודות פרך בגולאג, עד שמסר את נשמתו לשטן בפורים 1953. לבוא ולטעון היום שהפלת נתניהו ו/או פיזור הכנסת הם בגדר הענקת פרס לחמאס, זה כמו לקבוע כי הפלתו של צ'מברלין הייתה בגדר הענקת פרס להיטלר.
הדינמיקה בחברה הישראלית לא משתמעת לשתי פנים, אלא קוראת להפלת הממשלה. ומכיוון שאנחנו מדינה דמוקרטית, כלומר, יותר בריטים מאשר סובייטים, הלך הרוח בציבור לא יכול שלא להשליך על המערכת הפוליטית.
המוצא הטוב ביותר כל עוד ישראל לוחמת הוא אי־אמון קונסטרוקטיבי והקמת ממשלת אחדות רחבה ללא פיזור הכנסת והליכה לבחירות, כפי שהציעו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. אבל המהלך אינו מעשי, כי לא יימצאו חמישה צדיקים בסיעת הליכוד על מנת להניעו.
מכאן, השאלה המעשית הטקטית היא מי ילחץ על הכפתור ויוביל להקדמת הבחירות. התשובה המסתמנת, נכון לעכשיו, עונה לשם איתמר בן גביר. יו"ר עוצמה יהודית יכול לפרק את הממשלה בשתי דרכים: הישארותו, מסתבר, תורמת למהלך לא פחות מפרישתו - ואולי אף יותר.
הדג המסריח
הזיגזגים של בצלאל סמוטריץ' עם המס על המשקאות הממותקים והצלחות החד־פעמיות, לצד זלילת הכספים הקואליציוניים, על אף הביקורת הציבורית, מסמנים אף הם כי ימי הממשלה ספורים. אכול ושתה כי מחר נמות. פוליטית, כמובן.
לכל שעה בשלטון יש משמעות, ומכאן הרוגז של השותפות החרדיות על בן גביר, שמאיץ את תהליך הגסיסה. השבוע הגדיל לעשות כשהודיע כי לא יאריך את כהונתה של נציבת השב"ס קטי פרי. נראה שרק מי שמתרפס בפני השר יישאר בתפקידו, למען ישמעו וייראו.
כמו במקרים אחרים, גם במקרה של בן גביר בחר נתניהו לנהל את הסכסוך - ולהעביר לשר המתמרד מעטפות מאוצר המדינה. בן גביר הגיע למסקנה המתבקשת שאפשר להתגרות כאוות נפשו, והוא הרי חייב לעשות זאת, כי הדבר מחזק ומגדיל את הבייס. כמה שנתניהו מבליג יותר, כך בן גביר מטפס על מדרגה נוספת בסולם ההתגרויות.
כל מדרגה נוספת מעצימה התנגדות לממשלה בציבור ומאיצה את פרישתם של בני גנץ וגדעון סער. וכשיפרשו, יפרק בן גביר את הממשלה, כי בינתיים נתניהו אִפשר לו לטפס לגובה שממנו אפשר לקפוץ רק לבחירות.
גם אם ירצה לבלום בדקה ה־90, יתקשה בן גביר לעצור את הדינמיקה שהוא עצמו יצר. נתניהו היה יכול לגלות בדל של ממלכתיות ולרסן את השר המשתולל: ממילא בן גביר לא היה פורש בעת מלחמה, וגם לו היה פורש, עד לסיום המלחמה גנץ וסער מעניקים לממשלה את הרוב הדרוש. במקום זאת הוא מניח לבן גביר להאכיל אותו בדגים מסריחים, ובשש אחרי המלחמה לפרק את העיר.
די דיינו
אילו רק הייתה לנו קואליציה צרה, מגזרית, מקדשת שחיתות, מתנכרת בגלוי לחצי העם או אף יותר, דיינו. אילו רק היו לנו שני פירומנים, אחד שר המשפטים, השני יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שתבעו לבטל את הפרדת הרשויות והבעירו את המדינה, דיינו.
אילו רק היה לנו ראש ממשלה שנאחז זה שנים בקרנות המזבח ותוקע את המערכת הפוליטית, דיינו. אילו אותו ראש ממשלה נקט אסטרטגיה מוטעית, ולאחר 14 שנות שלטונו במשמרתו נחת עלינו האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה, דיינו.
אילו אותו ראש ממשלה היה מתבצר בעמדתו וממשיך לחגוג על חשבון הציבור, כשהוא מעניק לבנו דרכון דיפלומטי, דיינו. אילו אותה קואליציה הייתה זוללת את כספי המדינה כשהתותחים רועמים, דיינו.
אילו שרי הממשלה וחברי הקואליציה היו מגדפים את צה"ל, את כל המי ומי בדרג המקצועי ואת הרוב במדינה ששולל מהממשלה את המנדט, דיינו.
אבל השילוב של כל אלה יוצר דינמיקה בלתי הפיכה של בחירות. אה, כן. אילו השלטון בז למגילת העצמאות, דיינו. כי במגילת העצמאות מדינת ישראל קבעה כי שיטת הבריטים עדיפה על שיטת הסובייטים.
כך שבשורה התחתונה, כשבציבור נוצר רוב ברור שאינו רוחש אמון לממשלה, ימיה ספורים. אם בגלל איתמר בן גביר, אם בגלל מהלכים בקואליציה עקב המחאה העתידית של המילואימניקים ואם בגלל כל סיבה אחרת. בשנת 2024 מישהו לבטח ילחץ על הכפתור.