ההיפר־ונטילציה של חיים לוינסון יכולה להטריף כל אדם שצורך תקשורת. פתאום הוא בכל מקום, ומלהג על כל דבר. אם עד לפני חודשיים הוא היה נחשב לעיתונאי “הארץ", עכשיו הפך לידוען, טאלנט מן המניין.
לקראת משבר בממשלת החירום? אחרי הפיצוץ בקבינט - עימות בין גנץ לליכוד
נסראללה: "על תושבי הצפון לקרוא לממשלה להפסיק את התקיפות בעזה"
הוא כותב בעיתון, צץ ברדיו, מופיע כפאנליסט, אך גם מגיש את “שרקי ולוינסון" בקשת. הוא שולט בזירה התקשורתית־פוליטית בטוויטר. לוינסון הוא הפה הגדול של מחנה השמאל. הוא מקורי וחריף ממש כמו קציצות החריימה שהוא הכין בתוכנית ריאליטי בישול לפני המלחמה. אין לו פאסון, והוא אינו משתמש בתשובה “לא, זה פחות מתאים לי להופיע כעוד מישהו שאומר את דעתו בפאנל של שלוש בצהריים בשביל 500 שקל". הוא כמו הסלוגן של חברת השכרת רכב - “תמיד כן".
הוא כאן, שם ובכל מקום. הוא מצלם את עצמו מזיע אחרי ריצה, מתלונן בתל אביב על בעיות חנייה. אין תחום בחיים שהוא לא מבקר אותו, כותב עליו, קוטל אותו. ממערכון מצולם על התאמתו של ישראל כ"ץ למשרד החוץ, ועד לביקורת על נטלי דדון המנוסחת בציוץ. לווינסון הופך להיות האדם שהוא מבקר אותו. הוא צמא ללייקים ולאהבה ומשווע לתשומת לב. אם היה בחורה צעירה ויפה, היה הופך לאושיית רשת בתחום האיפור. או הלק ג'ל. גם הוא רודף פרסום, ניזון משערוריות, מעריץ של הון, ומאבד את עצמו ליד כוח ושלטון.
בזמנו כתב טור מאוהב ומחבק על דוד אמסלם, אחרי ארוחה בביתו. אז טען שהשר הוא אדם מקסים, אותנטי וערכי, ושהביקורות עליו נובעות רק מגזענות. כי כשכולם בעד הנגד, לוינסון יהיה נגד הבעד. השבוע טען שאמסלם הוא “שר ללא אחריות, שמפריע לשרים הממונים וסוחט אותם כמו במאפיה. גולם שמטרתו להפריע ולהרוס". גם את מי שהוא אוהב, הוא שונא.
ברירת המחדל שלו היא זלזול, הקטנת האחר. כלי העבודה שלו הם בוטות, ישירות וחוצפה. הוא מדבר מהבטן. נוטה לפלוט כדי להתריס. דמויות טלוויזיוניות דומות לו ומצליחות יותר הן ינון מגל ואייל ברקוביץ', אנשים שיודעים להגיד את הדבר הכי מעצבן בזמן נתון. זה כישרון. אחר כך יעידו על עצמם שזה קסמם - להגיד את ה"אמת" שלהם. הכי הרבה, אם טעו - יתנצלו. כאילו לא קרה שום דבר.
כל החבילה הזאת של דרך ארץ, נימוסים מינימליים, כבוד לאחר ועוד אינה מנת חלקם. זה תרגום מעוות של הישראליות העכשווית. הם לא מגישי תוכניות, אלא נותנים מופע טלוויזיוני פרוע וחסר שליטה. בעבר כבר קבע ש"ביבי פסיכופת" ו"סטרוק מטומטמת". בכתיבתו הוא מסוגל לעלות לגבהים, אבל עושה רושם שהוא יותר נהנה לרדת לביבים.
השבוע לוינסון אמר, הפעם בפאנל של ניב רסקין, ש"בשביל סמוטריץ' 7 באוקטובר, סליחה, אבל זה יום חג. בוודאי בוודאי שזה יום חג עבורם". המילה “סליחה" נאמרה כבר בתוך האמירה. כאילו לא נעים לו להגיד, אבל סמוטריץ' “חגג" את אירוע הטבח הנורא בתולדות המדינה. הציונות הדתית ואחרים קראו לפטרו. כוונתו הייתה שכמיהתו של שר האוצר לחזרה להתיישבות בעזה פגשה את המציאות האיומה, ועכשיו חלומו על גוש קטיף עתיד להתקיים - בבחינת פעמי משיח, הנה זה בא.
בכל הכבוד, עם כל הביקורת על הממשלה ועל שר האוצר, אין אדם בישראל שחושב שסמוטריץ' שמח ביום הזה. או שמישהו מהממשלה שמח. או שמישהו נורמלי עם מוח באיזשהו מקום ברחבי הפלנטה מאושר מהטבח. לחשוב את זה - זה מוזר. להגיד את זה - זה מרושע. להצהיר את זה בטלוויזיה - זו אכזריות קיצונית ובדיונית.
מבחינתו, ההצדקה של ישיבה בפאנל היא שישימו לב אליו. להגיד משהו שיהדהד. משהו חכם שמשלב הומור, או משהו חד שמשלב רוע, או משהו רע שמשלב גועל. העיקר להגיד, לעורר. השבוע הוא ראיין במסגרת כתבה ב"הארץ", את בני הזוג ליבנת אורינובסקי ומתן ניסטור - היא עצמאית המתנשאת על שכירים, והוא לועג לשמנים ומאמן להעצמות. לווינסון מרייר עליהם ועל עושרם, ומטנף עליהם ועל זוגיותם. נראה שגם הם משתמשים בו, רוכבים עליו, תוך שהוא מקנא בהם והם בזים לו - והם כולם במין רקורסיה אינסופית, או אורגיה פסיכדלית של שנאות והקנטות, שכבר לא ברור מי שונא שמנים, מי לועג לשכירים, ומי מתלקק על אנשים איומים רק כדי לא להרגיש, ולו לרגע, אדם מריר ובודד.