בפתח דבריי אני נדרש להצהרת כוונות: בכל מקום שאכתוב בלשון זכר, הכוונה גם לנקבה וגם לכל המתלבטים. בכל מקום שאתייחס לאמונה באלוהים, אני מבקש להודיע שאין הכוונה דווקא לדתיים. אני מתייחס גם לחילונים גמורים שאינם מאמינים בשום כוח עליון כבורא העולם, אבל יש להם ערכים שהם מאמינים בהם והם בעיניהם עליונים ביחס לערכים אחרים. הרשימה הבאה עוסקת בכל אלו שאין להם אלוהים, וגם אם הם מציגים עצמם כמאמינים בכל לב במשהו או במישהו – באמת אינם מאמינים בדבר זולת עצמם, עוצמתם ושלטונם.
הגירה מרצון? בעיה גדולה: זה תסריט האימים של מצרים מהמשך המלחמה בעזה
הקריקטורה של חיות הוסרה; ובעיתון לא נשארו חייבים | פרסום ראשון
אלו שאינם משרתים, בצבא או בשירות לאומי. ולא מטעמי בריאות אלא כיוון שהם פציפיסטים. ערבים שאינם מוכנים לסייע למדינת ישראל שהם רואים בה אויב. סתם משתמטים מטעמי חוסר נוחות או פחדנות. ולהבדיל, גם אותם חרדים שאינם משרתים בצבא כי תורתם - אומנותם. כל אלו אין להם אלוהים.
החברה החרדית ראויה להערצה. מוסדות החסד והעזרה ההדדית שלה. החינוך שהם משכילים להנחיל לילדיהם, מקום שמערכת החינוך החילונית נכשלת בו. אורח חייהם הצנוע, העוני האידיאולוגי כמעט. אבל אינני יכול לסלוח להם על השתמטותם משירות צבאי. החשמונאים היו קנאים דתיים, אבל אחזו בחרב ונלחמו להגנת עם ישראל, תורתו ועצמאותו. המשנה קובעת "במלחמת מצווה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". איש מחכמי המשנה לא ניפק פטור משירות במלחמת מצווה למי שביקש לשבת וללמוד תורה.
בשעת מלחמת־מצווה־מובהקת, כמו זו שאנו נלחמים בה, כל משתמט מהמלחמה – אין לו אלוהים. כי הרי כך אנו קוראים כל שנה בהגדה של פסח על הרשע: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל – כפר בעיקר". אין לו אלוהים.
דעה מקובלת היא שחמאס העריך כי המחלוקת והשסע בחברה הישראלית בשנה האחרונה החלישו מאוד את הצבא, ולכן האיצו את ביצוע הטבח שתכננו כבר שנים אחדות. האמנתי כי כשאנשי שמאל וימין וחילונים ודתיים נלחמים יחד בגבורה באויבינו – איש לא יעסוק בשאלה "מי גרם לחולשה?". טעיתי.
רבים אומרים וכותבים כי בנימין נתניהו וממשלתו אשמים בפילוג ובשסע. הם תולים את האשמה ברפורמה המשפטית, שהייתה בעיניהם הפיכה שלטונית דיקטטורית והיא שהחלישה את הצבא. הם מאשימים את נתניהו, שהתעלם מאזהרות ראשי מערכות הביטחון ולא נכנע לסחיטה.
אך גם הם יודעים יפה שלא עילת הסבירות החלישה את צה"ל, אלא אלו שהתנגדו לרפורמה והרימו בתגובה את דגל הסרבנות. אלו שמנו יום־יום את מספרי הסרבנים ביחידות העילית של הצבא - במודעות ענק, בשלטי חוצות ובאין־ספור ראיונות בתקשורת המגויסת כמעט כולה נגד הרפורמה. גם מי שסבור שנתניהו דיקטטור - אסור היה לו לסרב לשרת, כי בכך פגע במדינה. לא בנתניהו.
לתושבי העוטף הייתה זכות לחיים גם בדיקטטורה. הסרבנים, לא הרפורמה כשלעצמה, הם שהאיצו את תוכניות חמאס לתקיפה. ומי שטוען שסרבנות הייתה התגובה המתחייבת להצעות רפורמה משפטית כי בלעדיה היא לא הייתה נעצרת – משקר ביודעין. המיעוט השמאלני, שהפך עתה למיעוט מבוטל, גם איננו מאמין בדמוקרטיה. הוא מאמין בהפיכה צבאית, באנרכיה, בפגיעה במשק ובעצירת המדינה ככלים לגיטימיים לכפיית דעת המיעוט על הרוב.
והנה בא בג"ץ השבוע והוכיח שדי בשמונה דיקטטורים משפטיים (רוב זעיר מול שבעה, שגם הוא כבר הפך למיעוט) כדי לעצור את "ההפיכה השלטונית". כלומר: הסרבנים החלישו את ישראל והביאו עלינו את מתקפת הרצח – סתם. לא היה שום צורך בשבירת הכלים האסונית שלהם. ואני זוכר כמובן שרובם ככולם התייצבו לשירות ביום הפקודה, אבל הם אשמים בהחלשת ישראל בעיני אויביה. ואני מניח שאפילו הם, שאין להם אלוהים, אינם טוענים שהאקטיביסטים בבג"ץ הושפעו מהמדורות שהדליקו באיילון או מהסרבנות. הרי הם שופטים רק על פי הדין והחוק, ולא על פי הצעקות בכיכרות.
גם לרוב בבג"ץ אין אלוהים. לכאורה, הם מצאו לו תחליף: שלטון החוק. אבל השבוע, ברוב־של־הרגע־האחרון־לפני־שהקערה־מתהפכת־עליהם, הם הוכיחו שהחוק הוא רק פסקת הפתיחה במאמרי הדעה שכתבו במאות עמודי פסק הדין שבו העזו לבטל חוק יסוד. הם שמטו את הקרקע הלוגית מתחת למה שהם עצמם (וקודמיהם בהפיכה המשפטית) קבעו. כי אם סמכותם לפסול חוקים נובעת מחוקי יסוד – שום כלי משפטי אינו מעניק להם סמכות לפסול חוקי יסוד.
הם עצמם הגדירו כי חוקי היסוד הם החוקה שלנו, ואין מדינה בעולם שבה מעז בית משפט לפסול סעיפים בחוקה. צבת בצבת עשויה. ובאין סמכות חקוקה - יש להם רק מה שהוא סביר בעיניהם, סולם הערכים שלהם, ובעיקר – התאווה האינסופית של האקטיביסטים שבהם להוכיח כי הם, רק הם, שולטים במדינה. החוק אינו האלוהים שלהם. הם בזים לו. אין להם אלוהים.
גם בימים שמחצית הנופלים בקרבות בעזה הם מתנחלים או בני הציונות הדתית, יש בינינו מנוולים שאין להם אלוהים או מצפון - ומצפן השנאה שלהם מכוון כנגד אחיהם יותר ממה שהוא מכוון נגד האויב. בשמחת תורה פרצה שמחה אדירה בעזה כשהגיעו הידיעות והתמונות על הטבח והאונס, והחטיפות וההתעללות בחיים ובמתים. מייה שם, שחזרה מהשבי, אמרה "אין אנשים תמימים בעזה, כולם שם מחבלים". טרנספר – מרצון או כחלק מבריחת פליטים במלחמה – הולך ומסתמן כפתרון אפשרי לעזה.
ובכל זאת, ואחרי הטבח, יש בנו עוד מנוולים שאין להם אלוהים, שכל ישר או שמץ הכרת תודה אנושית, והבנה כי כפר סבא הייתה הופכת לשדרות אם לא היו חצי מיליון מתנחלים במאות יישוביהם. והם מציעים לטרנספר דווקא את המתנחלים, כדי להקים ממלכת חמאס גם ביהודה ובשומרון. כדי להיות חסרי אלוהים וערכים ומצפון אין חובה גם להיות מטומטמים, אבל אלו מקפידים על כל החבילה.
אבל אולי הגרועים ביותר מבין אלו שאין להם אלוהים הם אלו שאינם מסוגלים לשאת את אלו שיש להם - וקנאתם הופכת לשנאה. אלו שאינם יכולים לסבול חיילים מתפללים לפני יציאה לקרב, חיילים הקוראים "שמע ישראל". דעתם נטרפת כשהם שומעים מפקד נשבע לפני הקרב "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אלו המפחדים, כל כך מפחדים, שנהיה למדינה יהודית. הם רואים כי הרוב המכריע של החיילים זקוקים לאמונה במלחמה. "אין אתאיסטים בשוחות", אמרו כבר במלחמת העולם הראשונה.
לא רק הקונספציה הנבובה קרסה, לא רק הזיית הדו־קיום עם הרוצחים התפוגגה – מתחזקת גם התובנה כי רוב הציבור היהודי הפך ימני הרבה יותר, מאמין יותר, יהודי יותר, ולשמאל אין עוד סיכוי לשוב אי־פעם לשלטון בבחירות דמוקרטיות. וזה מטריף אותם. הם מתבצרים במצודות האחרונות שנותרו בידיהם, וצוהלים על כל ניצחון פירוס, כמו השבוע בבג"ץ. אין הם מבינים כי ניצחונות כאלו רק מקרבים את תבוסתם.