הכותרת החשובה ביותר בנאום של שר החוץ האמריקאי בלינקן לפני יומיים הייתה בתשובה לשאלת כתב אל־ג’זירה. זה היה בדקות האחרונות. כתב אל־ג’זירה תיאר את הסבל של האוכלוסייה בעזה, והדגיש הרג עיתונאים. למען תדמית של הגינות הוא גם הזכיר את טבח ה־7 באוקטובר, אבל כוונתו הייתה גלויה ודרישתו מבלינקן ברורה: שישראל תפסיק את האש.
בעיקר נשק פסיכולוגי: נסראללה חושש לשגר את הטילים המדויקים ויש לו סיבה טובה
הסיכוי האחרון של סינוואר? זו המדינה שהוזכרה כיעד להגליית ראשי חמאס
בלינקן ענה שכל הסבל היה יכול להיגמר כבר ביום הראשון למלחמה אם חמאס היו נכנעים. הוא הבהיר עוד, במילים ברורות, כיצד המלחמה והסבל ייפסקו: “אם חמאס היו מניחים את נשקם, משחררים את החטופים ונכנעים. הם יכולים לסיים את זה מחר”.
למרות שאלה מילים שכל אדם בעל לב שמח לשמוע, והן העיקר בעיניי, בלינקן אמר בנאומו גם דברים שכישראלי וכאדם לא אהבתי לשמוע. מצד שני, חשוב שמי שמייצג את מעצמת־ העל אומר פתאום דברים ברורים: הסבל יסתיים, והמערכה תסתיים, כאשר חמאס ייכנע כניעה ללא תנאי. לפעמים האמת צצה ועולה מתוך ערפל המילים והניתוחים, המהלכים הדיפלומטיים והצביעויות.
בדרך כלל שרי חוץ אמריקאים מדברים כמו אדם שלא מבין מהחיים שלו. כמו אדם שלא שמע שארצות הברית הפסידה באפגניסטן רק לאחרונה, והפסידה באיראן שהייתה המדינה הכי ליברלית במזרח התיכון, ובווייטנאם הדמוקרטית לפני כן, הכל בגלל הסכמים שהיא האמינה בהם, ובגלל אותה תמימות אמריקאית מופקרת המסכנת תרבויות שלמות.
שלא תהיה טעות, אנחנו מודים לארצות הברית על תמיכתה. בלינקן הצהיר על התמיכה הזו שוב ושוב גם בנאומו. אנחנו רק רוצים שהתמימות לא תסרס את התמיכה הזו. הקמת מדינה פלסטינית, למשל, זו התמימות המסוכנת ביותר.
פה ושם השתחלו לנאום של בלינקן עוד דברים מעניינים. הוא אמר שמדינות באזור מוכנות להבטיח את ביטחון ישראל, וציין שזו פעם ראשונה שהוא שומע דיבורים על אחריות לביטחון ישראל מצד מדינות ערביות. למרבה הצער, יש כלל: אם מדינות באזור מבטיחות את ביטחון ישראל, אין ביטחון לישראל.
זה ברור בעולם של היום, אבל זה גם לא לגמרי נכון, כי למען האמת יש דרך שבה המדינות סביבנו יכולות להפגין שהן מבינות את הצורך של ישראל בביטחון, ואכן מתייחסות למצוקות שלנו ברצינות ומתוך אהבה ואמפתיה. מדינות ערביות שוחרות שלום יכולות להפגין את הרצינות שלהן על ידי כך שהן ייתנו לנו שטחים. יש לארצות הערביות שטחים בלתי מוגבלים, עצומים, והתחשבות אמיתית בצורכי הביטחון של ישראל, הבנה אמיתית שלהם לפחדים שלנו, יבוטאו בצורה הטובה ביותר על ידי הענקת שטחים לישראל. כמחווה, כאות ידידות, ויותר מכל - כהוכחה שהן באמת שואפות להעניק לנו תחושת ביטחון.
מדיניות של אהבה, בניגוד למדיניות של שנאה ערבית לישראל וליהודים (ולעצמם), תתבטא כמובן גם בכך שהם יזמינו את ההתנחלויות הפורחות להישאר ביהודה ושומרון. להישאר או על ידי סיפוח לישראל או על ידי חוק ליברלי בנוסח הישראלי והמערבי, שיחול עליהן. זה יכול לקרות גם אם תקום שם מדינה שראשיה הם פלסטינים. מדינה פלסטינית תקום רק אם היא לא מדינת שנאה. רק אם היא מדינת אהבה, כמו ישראל וכל המדינות המערביות. הרעיון שאם קמה מדינה ערבית היא תמיד דיקטטורה אלימה בנוסח הידוע, איננו הכרח.
מחשבה אוטופית כזו נשמעת מוזרה כרגע, אפילו מרגיזה אנשים מסוימים כרגע. אני יודע שהמילים האלה והחזון הזה והתקוות האלה שהערבים יאהבו אותנו (ואת עצמם) כמו שאנחנו אוהבים אותם, נראים על סף ההזיה. אבל מדיניות אהבה איננה, ואסור שתהיה, הזיה. אני מניח את המילים האלה כאן, ולו רק כדי שהמצב הזה יהיה כתוב איפשהו. אולי בעתיד הוא אפילו יתגשם. אולי בעתיד חמאס באמת ייכנע כניעה ללא תנאי, כמו שהנאצים נכנעו כניעה ללא תנאי, והמזרח התיכון יהיה מקום אוהב אדם.
מה שאנחנו צריכים לעשות בינתיים כדי שהשקט יגיע, זה לשכוח את כל הדברים האחרים, ובעזרת הדור הצעיר האיכותי ביותר בעולם להשיג את המטרה שבלינקן ביטא: כניעה ללא תנאי של חמאס.
למרבה הצער, בישראל שוב יש יתושי פוליטיקה באוויר, והם מזמזמים ליד האוזן. להקות מהם. שום תרסיס לא עוזר. הם עוקצים בשלהם, הם לא מפסיקים לעבוד למען מטרה אחת, והיא: לחרחר מחלוקות מדומות, כדי שהם יוכלו לומר בתרועות יתוש רמות: "הפוליטיקאי ההוא אמר ככה, וההיא אמרה ככה, תכף נביא את תגובות המערכת הפוליטית למילים האלה ואת התגובות לתגובות".