אין זה סוד שאינני מחסידיו של השר איתמר בן גביר, אבל אני חושב שהוא צודק בחלק מטענותיו לגבי היחס לאסירים הפלסטינים.
אין ספק שההתנהלות מול האסירים הביטחוניים חייבת להשתנות. במקום מתן צ'ופרים במטרה להשיג שקט תעשייתי, יש להגביר את השמירה והביטחון תוך הגדלת כוח האדם של עובדי השב"ס. מתוך פרסומים שונים מתקבל הרושם שהאסירים הם השולטים בסוהרים ולא ההפך, כמתבקש.
לא ייתכן לאפשר להם גישה לטלוויזיות ללא הגבלה ולימודים לתארים אקדמיים, ובמקביל לעצום עין נוכח הימצאות טלפונים סלולריים בתאיהם, שדרכם הם, קרוב לוודאי, מפעילים אנשים מחוץ לכותלי בית הסוהר.
ואם ברמת החיים עסקינן, יש לי גם מה לומר על רמת התזונה מאחורי החומות. בוודאי שמגיע לאסירים אלה אוכל, אבל אוכל ברמה של בית סוהר, לא של בית הבראה.
אני מתנגד נחרצות להצעה של השר בן גביר לצמצם את תפריטם של אסירי הנוח'בה למינימום, מעט יותר מרמה של חצי פיתה ביום, כפי שמקבלים החטופים המוחזקים בעזה. זו אמירה שמקוממת אותי כפי שהיא מקוממת כל בן תרבות. אנחנו לא הם. אין להרעיב את האסירים, חלילה. איש לא מעוניין לראות אסירים מתים מרעב. אם יוחלט שיש להמיתם על פשעי מלחמה - הם יעמדו למשפט, יזכו להגנה במסגרת החוק, ואם ייגזר דינם למוות - יומתו. אבל לא מרעב.
מצד שני, לאסירים הביטחוניים יש תקציבי מזון מופקעים, בשרים מסוגים שונים, פירות וירקות וכל טוב. יש תפריט מחויב בחוק הבינלאומי, ואת מה שיש לתת - ניתן, אך אפשר בהחלט לשנות את התפריט. מספיק לתת מנת בשר פעם־פעמיים בשבוע. חלבון ניתן לצרוך לא רק מבשר. קטניות ואורז, ביצים ומוצרי חלב גם הם מקורות לחלבון.
משלחת של קרובי החטופים יצאה לכיוון מעבר כרם שלום במטרה למנוע ממשאיות עם ציוד הומניטרי להיכנס לעזה. אכן, ברור שההומניטריות הינה חד־כיוונית. לא ייתכן שבלחץ האמריקאים והמצרים אנחנו נספק מזון, תרופות ודלק לעזה, קרי - לחמאס, ולא נזכה לקבל דיווח רפואי על מצבם של החטופים שלנו ולהיות בטוחים שדואגים להם מבחינה תזונתית ותרופתית. יש להגיד זאת לאמריקאים ולמצרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים ולא לוותר.