יש סוגי דיווחים וידיעות שהגיעו לעולם רק כדי להיות קליקבייטים. הפן העיתונאי שבהם הוא עניין משני עד בלתי נוכח לחלוטין, זו ממלכה של בידור ביזארי ומתקתק חסר ערך. המטרה היא תעבורה וכניסות לאתר, להראות למפרסמים שהאתר או העמוד שבהם התפרסמה הידיעה שוקקים ומושכים. 

עכשיו נחשף מה קורה מאחורי הקלעים: ההצעה המפתה של בן סלמאן לנתניהו
האסון פסח על קיבוץ סעד: "במה זכינו וכפר עזה לא?"

כשזה קורה בימי שגרה - אף שבישראל אין באמת ימי שגרה - זה לא מזיז ולא משנה לאף אחד. אולי אפילו נותן קצת פיקנטריה לנשמה ושעשוע בים השיממון הקיומי והמדכא. העניין הזה קיים כבר שנים. 

בעבר, בזמן שהעיתונים היו בשיא פריחתם, הגישה הייתה מעט יותר אלגנטית, עם כותרות שמגרות את הדמיון: “חתול נשך כלב", “אישה תפסה את בעלה עם אשת השכן", “חייזרים חטפו את הנשיא" ועוד. אלו הופיעו בצד או בחלקו האחורי של העיתון. לעתים הוסיפו גם תמונות של גורמים כאלה ואחרים בלבוש חלקי וכך פיתו ציבור תמים שמשתוקק למעט צהוב לקנות את הסחורה. 

הקורא עבר ליד הדוכן, היצר גבר עליו, הוא לא התאפק והופ, הגיליון בכיס והכסף אצל המו"ל. עד היום זה כך. גס וצעקני יותר ובכל זאת דומה. מאזנים את הסנסציה בטורי דעה גבוהי מצח ובסקופים פוליטיים מכובדים, ובעזרת המשוואה הזו כולם חיים בשלום עם הטראש החביב שהודפס תחת שמם. 

בימי המלחמה הקליקבייטים מותאמים לרוח הזמן, והם מכילים מידע שקשור למצב, לכאורה. לכן כל דיווח חריג מעורר היסטריה, צניחת מורל וכאוס. בלגן. למרבה הצער, כנראה כדי לעמוד בתחרות, עיתונאים רציניים חייבים לייצר כותרות שהן קליקבייטים. הם נמצאים בתחרות מול חשבונות טלגרם עם מאות אלפי מנויים וקהל נאמן ואדוק שזונח את הפלטפורמות המוכרות לטובת מדווחים שממציאים ידיעות ומעגלים פינות לצורך סיפוק ההתמכרות שלהם ללייקים, בלי אחריות וסימוכין בסיסיים. 

ערוצים מכובדים נסחפים למרדף. אפילו מערכת הביטחון לוקחת חלק בחגיגה. גם הם רוצים להישאר רלוונטיים. במסגרת הזו התפתח פולקלור סביב האדרתו של המתועב מוחמד דף. שנים סיפרו לנו שהטרוריסט הזה, ששרד אין־ספור ניסיונות חיסול, נמצא במצב בריאותי רע עד רע מאוד. התחייבו לנו על כך. לעגו לו והתנשאו עליו. למעשה, טענו שחוץ ממוח פגום, רבע אוזן וסימנים של גפיים, לא נשאר ממנו כלום. שחייו חיי עינויים וקיומו תלוי על בלימה. והנה, הפתעה. מסתבר שהמידע שמסרו לנו דוברים ופוליטיקאים לא מדויק. רחוק מזה. המנוול בועט וחוגג ובשיאו. כמו מסי בגמר גביע. מתלוצץ עם רופאיו ומאתגר את מאמני הכושר. 

שלל תמונות שלו שהתפרסמו לאחרונה משקפות מצב אחר לחלוטין מה"בובע מייסעס" שסיפקו לנו. למה דחפו לנו בדיות? אולי מכיוון שהמודיעין לא מספיק טוב ואולי לצורך כיסוי הפדיחה העצומה. מסתבר שבין השאר בגלל שלל שיקולים גרועים והחלטות מבצעיות לוקות בחסר, הטיפוס הזה עשה מאיתנו פארסה והצליח לעמוד מול עוצמתו של צה"ל. 

אז אחרי שהבינו שדף בעניינים, כמו תמיד, אצלנו לא הסתפקו בדיווח הראשוני, בידיעה העיתונאית הראויה. צריך לומר, לסיקור הראשוני יש משמעות. למדים ממנו שקיבלנו מידע רע וששיקרו לנו ושיש אדם מסוכן ומיומן שצריך לטפל בו במהרה, לצד שאר הנהגת חמאס. פרסמו תמונה, עדכנו את הציבור ובזה צריך היה לסיים את הטקס. אז מסתבר שלא. הנה מופיעות תמונות חדשות שלו. מחזיק דולרים, נראה תקין, עושה כך, עושה אחרת. לדוגמן של גוצ'י הפכו אותו. דיווחים נון־סטופ על הלוק והמנח. מעיסוק אמיתי עברנו לרכילות, רכילות מסוכנת, כי לטובת הקליקבייטים מאדירים ומעצימים את האיש, שעכשיו הוא כבר סמל, אגדה. מדוע? כי זה תופס את העין ומביא כניסות לאתרים. 

האם יש לזה ערך? לאזרח פחות, למדיה יותר. זה מזכיר את מה שעשו לנסראללה, איך הפכו את העכבר שחי בבונקר לנביא זעם מבהיל שחייבים לשמוע את מה שהוא אומר. כל נאום שלו הפך לשידור ישיר, דבר שהתקשיתי להבין. אם יאמר משהו משמעותי, אפשר לסכם ולדווח בלקוניות, ואם לא יאמר דבר מלבד הבטחות שווא, בשביל מה להפחיד ולהלחיץ? מתגעגע לקליקבייט של "חתול נשך כלב", היה בזה הרבה יותר חן ואחריות ממה שקורה היום. 