בשבוע הראשון למלחמה התחלתי בתפקיד חדש, שהשפיע מאוד על שגרת היומיום שלי: אני עדיין משכים עם הנץ החמה (לא חוכמה בעונה שבה בשש בבוקר עדיין חשוך), עדיין נשרך אחרי הכלבה לטיול הבוקר ואחר כך מסתער על המקלדת, אבל כבר לא נשאב לטירוף שאפיין את הבקרים שלי עד ליום שבו התהפכו חיינו. ללוח הזמנים הפרטי־מקצועי שלי לא היה קשר לאירועים הכבירים שהתחוללו מאז, אבל בצירוף מקרים שבו התלכדו האישי והלאומי, יצא שהתחלתי לחשוב על “היום שאחרי" בערך ביחד עם מדינת ישראל.
לא אטען פה עכשיו כמלך צרפת בשעתו “המדינה זה אני" - ולא רק משום שקו המותניים שלה צר הרבה יותר משלי; אלא בעיקר כי ההבדל העיקרי הוא שאני, איך שלא נסתכל על זה, בר חלוף. מדינת ישראל לעומתי צריכה לשאוף לכך ש־75 שנותיה הראשונות תהיינה רק הפרומו ל־750 השנים הבאות (הבשורות הטובות: כבר יהיו מושבות חלל נפרדות לנו ולערבים. הרעות: אפילו אז הם לא יפסיקו לשנוא אותנו).
כבר כתבתי כאן, לא אחת ובלי טיפה של התמרמרות, על כך שבגיל 54 אתה מבין שלא משנה כיצד תשחק עם המספרים, מבחינה סטטיסטית אתה נמצא כבר בשליש האחרון של החיים. הבעיה היא שאפילו ההכרה הזאת לא ממש עוזרת. שתי גישות עיקריות שולטות בהכרעות שמתקבלות נוכח תנאים שכאלה, ומקור שתיהן בהתבוננות במבוגרים מאיתנו, עם מסקנות שונות בתכלית: יש מי שבוחרים להקדיש את חייהם להכנות לימים שעוד יבואו, ויש כאלה שקוראים, כמו יענקל'ה רוטבליט בשיר שנראה כי נגרע לנצח מפס הקול של חיינו “אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".
לא מדובר בפילוסופיה גבוהה אלא דווקא בגשמיות: אדם מסיים את עמל יומו ומתלבט אם לצאת לדרינק או שניים (או חמישה) עם חברים.
מי שבחר לקדש את היום, חושב על הוריו הקשישים ואומר לעצמו: “מתי אחגוג, כשאהיה בגילם?", נוטל את מעילו ודוהר החוצה, כביכול אל הלא נודע (ההתמכרות לתחושה ש"הכל יכול לקרות הלילה" היא חזקה יותר מכל משקה, סם או מערכת). לעומתו רעהו, נוכח אותה המחשבה, מחליט להקדים לעלות על יצועו כדי להקדים לאימון בחדר הכושר.
כמי שיש לו העדפה ברורה בין צרצרים לנמלים, הייתי אומר שהראשונים בוחרים בחיים עצמם, בעוד השניות מוותרות על זיכרונות טובים, שהם הנכס היחיד שיש לאדם בערוב ימיו. אלא שאפילו לצרצרים שכמוני ברור שזה לא כל כך פשוט. ובכלל, מעטים מבינינו הם כאלה או כאלה באופן מוחלט. רובנו מקיים דו־שיח פנימי בין השניים, משא ומתן שלא נפסק לרגע. כן, אפילו כשאתה כבר עמוק בתוך העשור השישי לחייך.
הדיאלוג הזה מתקיים גם ברמה הלאומית. מכיוון שדיון על “היום שאחרי" פורט על כמה עצבים פוליטיים חשופים ורגישים במיוחד, אפשר לדבר על היום שלפני - על ההדחקה של העתיד לטובת אשליית השקט של ההווה, כאשר גם בחלקים מהשמאל והימין, גם בצבא וגם במערכת המדינית - כל מגזר שכזה, משיקוליו, העדיף לשמר את הרגיעה. הבון טון הוא להטיח את המציאות המרה בפרצופם של כל קובעי המדיניות לדורותיהם, אבל מה היה קורה לו הטקטיקה הזאת הייתה מחזיקה מעמד עוד כמה שנים, אולי עוד כמה עשרות שנים?
אם חידשנו את הדיון על ההתנתקות ועל אוסלו, הבה נשוב גם להסכם השלום עם מצרים. מה יקרה אם יופר מחר השקט שתמורתו עקרנו יישובים ופינינו את סיני? האם בראייה היסטורית נוקיע את מנחם בגין, כפי שיש מי שמכים היום על חטאם (לכאורה) של אריאל שרון ויצחק רבין?
סביר להניח שההחלטה שלנו תיסמך על שני פרמטרים מדידים: זמן ותוצאה. אם מצב אי־הלוחמה עם מצרים, שכונתה (בצדק!) “הגדולה שבאויבותינו", הנמשך כבר יותר מ־50 שנה, יציין גם יום הולדת 100 ויסתיים לא באסון קולוסלי אלא במתיחות שתביא לביטולו, סביר להניח שנגיד ששילמנו מחיר הוגן תמורת 100 שנים של שקט, בין 1973 ו־2073.
ובאותו קו מחשבה ממש: אילו מזוודות הכסף היו קונות עוד 30 שנים של שקט יחסי ומסתיימות באירוע פחות מזוויע מהטבח בשמחת תורה, האם לא היינו אומרים ששילמנו מחיר סביר תמורת “ותשקוט הארץ 40 שנה"?
השאלה איפה עובר הגבול בין תכנון לטווח הקצר לתכנון לטווח הארוך (גם משאנו מניחים מה יהיה נכון לעתיד הרחוק) לא מקבלת תשובה מוחלטת - לא בחייו הקצרים של אדם ולא בחייה הארוכים של אומה: מי שבוחר לשתות עוד דרינק, אף שכבר לגם כמה, יודע שהוא עלול לשלם תמורת הנאה מיידית בכאב ראש בבוקר שלמחרת. אלא שגם בעסקה הכאילו ברורה הזאת יש יותר מדי נעלמים: אתה עלול להיות שתוי עד כדי כך שתידרס למוות ביציאה מהפאב. מצד שני אתה עשוי להתעורר מתרדמת שיכורים, להביט אל מי שהכרת אך אמש, ולחשוב: “וואו, כמה שהיא יפה!".