אחד מהאירועים הביזאריים המסתובבים כבר מספר שבועות הוא האיומים, לכאורה, שאהוד יערי שולח למירי רגב בוואטסאפ. פעם אחת כתב לה, לדבריה, שהוא “לא כמו אמנון אברמוביץ שכולם שונאים" ו"אני אכנס בך אם תיכנסי ברמטכ"ל, אותי אוהבים". פעם שנייה, לפי דבריה, חזר על האיום שהיא “תשמע ממנו בטלוויזיה". זה סיפור הזוי. אם אכן קרה, זה מוזר, בלתי הגיוני. בוודאי לא עיתונאי. זה דורש בירור. מחייב תחקור.
אבל מעבר להודעות של יערי, מדוע שרה בממשלה ששה לפרסם בתקשורת הודעות וואטסאפ אישיות שקיבלה? מדוע היא מדליפה אותן החוצה, והאם זה מלמד משהו על שיחות סגורות שבהן השתתפה, שמהן יוצאים ציטוטים לתקשורת, למשל מהקבינט שבו היא חברה?
אין כאן רמיזה שהיא המדליפה, אלא רק שאלה. זו שיטת רגב. כזכור, אחרי ששרים תקפו את הרמטכ"ל, רגב אמרה בקבינט שאלו לא הטחות ולא התקפות אלא רק שאלות. רגב, כמו אורית סטרוק, כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', עברו לפרקטיקה חדשה של “אני רק שאלה". ממש כמו ילדה קטנה ותמה שעמדה ושאלה - למה.
אומנם השאלה מקפלת בתוכה אמירה או טענה או בדיה או שמועה, אך זו שאלה שמייצרת תודעה. שמניעה קונספירציה. ולאחר ששאלה, היא מיתממת ופוצחת במונולוג מרגש ונוגע ללב: מה הבעיה עם שאלות? חובתנו לשאול. הבעיה הייתה שלא שאלו שאלות. אף אחד לא יאסור עלינו. אנחנו הדרג המדיני. אני מבררת. אני רק שואלת.
בראיונות, התגובות של רגב הן פבלוביות. אוטומטיות. על צירוף המילים “נתניהו" ו"אחריות" היא תשיב תשובה מועתקת, קופי פייסט: “כולם יצטרכו לתת תשובות". ואז מושכת זמן עם הרחבה בנאלית: “כולם, כולל כולם, גם אלה שהיו אחראים על הקונספציה לפני 20 שנה". מבחינתה, תמיד להעיף אחריות אחורה, או הצדה.
כרגע, היא טיל מונחה שקיבל פקודה, להתנפל על הצבא. רואה יורה. היא עם אצבע מאשימה ומטרה ברורה. כך הטיחה ברמטכ"ל: “מה השמחה לחשוף מנהרה? מה קרה בזמן שישנו? יש סרט כזה, בזמן שישנתם", אמרה. ומה בעצם הקשר לזה שיש סרט כזה (ששמו בעצם “בזמן שישנת"). היא זורקת אסוציאציה לחיזוק הפרספציה.
אין שיחה איתה. יש דקלומים נלהבים של דפי מסרים. על דברורה את ההתנתקות היא נוהגת להגיד, לבשתי מדים, זה היה במסגרת התפקיד. זה בדיוק מה שהיא עושה כעת. מדבררת את הממשלה במסגרת תפקידה כשרה. היא שונה מפוליטיקאים אחרים, בזה שהיא נראית כמי שנהנית. דף המסרים הוא תורתה לשעתה.
היא כמו טופו. סופחת, מפנימה מעכלת ויורה. במובן הזה היא חסרת נשמה. לכן היא מקפידה להיראות כמו אדם אמיתי, בכל מיני צילומים מלאכותיים ליד תנור או בסמוך לסירי שבת או עוטה מטפחת בקרבת פמוטים. כשהיא מתראיינת, היא פלקט של ססמאות. שום אמת אין בה, רק אמירות בקצב מהיר ואחיד ללא עצירה. היא הכינה תשובה והיא תסיים להקריאה.
בשבת היא התראיינה ל"פגוש את העיתונות", ירון אברהם התחנן אליה וביקש, “מירי, תסתכלי עליי", אחרי שאיבדה קשר עם השיחה והפליגה לחללית של תשובות משל עצמה. כנראה פיתחה מיומנות לבהות בנקודה בקיר, כמו עומדת על רגל אחת בתרגיל יוגה, ומנסה לשמור על שיווי משקל. וכשמצאה את הנקודה הארכימדית, תדהר על רכבת של משפטים ארוכים שהוכנו מראש, בקפידה.
היה נהוג לחשוב שגלית דיסטל אטבריאן וטלי גוטליב מזנבות בה, מחרות מחזיקות אחריה, שהן בנות דמותה הליכודיות. כמוה גם הן דמגוגיות, פופוליסטיות וקולניות, אך לא היא. ולא היא. רגב עולה עליהן בניסיונה, בקרבתה וביכולתה להתרוקן מתוכן ולהיטען באג'נדה שתקדם אותה. בזמנו פורסם שאפילו גיששה את דרכה הפוליטית כשניסתה להיות חברה במפלגת העבודה (היא הכחישה).
ללא קשר לתפקידה כשרת התחבורה, היא נטלה על עצמה לארגן את חגיגות העצמאות השנה. היא תשב על הפריימים. היא תעצב. היא תחלק. היא תשיא. היא תתקשר. היא תצלם ותפרסם. היא תשתלט על השיח התקשורתי. כחברה בממשלה יש לה אחריות וגם אשמה, אך היא תארוז את שנת המחדל האסונית ביותר במדינה כשנת ניצחון, כשנת גבורה. היא ממונה על שינוי התפיסה במדינה. מ־7 באוקטובר לא יישאר זכר. היא תמתג את האירוע מחידלון לניצחון. מאסון וכישלון לאחדות וביטחון. היא השרה החשובה בממשלה. תפקידה קריטי - עליה להחזיר את אמון הציבור בביבי.