1. מדם לבה ומשפחתה
זה היה מעמד מקפיא דם. שומט לסתות. סוחט דמעות. ככל שאני מבין, הוא לא בוים. שר הביטחון גלנט הגיע, לגמרי במקרה, לסיור בעוטף. ראומה קדם הייתה באותו זמן, במקרה, בבית ההרוס והשרוף בניר עוז, שבו היא איבדה שישה מבני משפחתה: בתה תמר קדם סימנטוב, בעלה יונתן, שתי הבנות שחר וארבל בנות ה־5, עומר, הבן בן השנתיים, וקרול, חמותה של ראומה.
מטוסים, צוללות וטילי שיוט: המתקפה האמריקאית-בריטית בתימן יצאה לדרך
הסוף לאחד מסמלי המלחמה: דובר צה"ל יפסיק לתת הצהרה יומית
ראומה מצאה את עצמה, ללא הכנה מוקדמת, מול שר הביטחון. בהתחלה, המילים כמעט לא יצאו לה מהפה. זו הייתה לחישה מצמררת, מהדהדת. אחר כך שבו אליה מיתרי הקול. המונולוג שלה היה חרישי ועוצמתי. "מה זה? איך אפשר? גם בת, שלושה נכדים. טלפון אחד, צאו מפה. מה זה? מה זה? איך יכול להיות? טלפון אחד, ערב קודם, צאו מפה. אין לי יותר לב, הלב נשרף. למה? איפה אתה היית? איפה הייתם?".
זה נמשך דקות ארוכות. זה היה קשה מנשוא. לראומה. לגלנט, לצופים. למדינה כולה. זו הייתה תמצית מזוקקת של מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. ראומה קדם, אישה מבוגרת, שיער כסוף, משקפיים, עמדה שם וניסתה להדגים לשר הביטחון איך חרב עליה עולמה בכמה שעות ב־7 באוקטובר. איך נחרב חבל ארץ שלם. היא עמדה שם ואספה את הבובות השרופות של נכדיה. תאומות בנות 5 ותינוק בן שנתיים. היא דיברה ובכתה. היא תבעה אחריות. מכולם. ראש אמ"ן וראש הממשלה. כו־לם.
אי אפשר לא להעריך את העובדה שגלנט עמד שם בשקט. לא ניסה להתחמק, לא ניסה לברוח, לא ניסה להתווכח, לא ניסה לדבר. עמד והקשיב. רגע נדיר שבו פוליטיקאי מבין את מקומו ואת כובד אחריותו. אני לא יודע לתרגם את זה למה שגלנט יעשה או לא יעשה בעתיד. מהמצב הבלתי נתפס שאליו נקלע במפגש הזה עם ראומה קדם, הוא יצא על הרגליים.
כמה מילים על המשפחה. סיפר לי אותם יזהר שי, שגדל בעוטף. ראומה קדם היא רעייתו של גדי קדם. אביו של גדי, יהודה קודם, איש המוסד, היה ממייסדי עין השלושה. הוא כבר לא בחיים. נפטר לפני כמה שנים, למזלו. לא זכה לראות את נכדתו ושלושת ניניו נשחטים בידי פראי האדם מעזה. משפחה של חקלאים ולוחמים. גדי ואחיו היו לוחמים בסיירת מטכ"ל. האח הגדול שלהם היה בסיירת צנחנים.
הסיפור הזה גמר אותם. לא רק אותם. את העוטף כולו. משדרות ואופקים עד בארי ועין השלושה. חבל ארץ שלם שחולל, הושפל, נשרף ונשחט. אנשים שבנו מדינה, הקימו יישובים, נטעו וקצרו והקימו משפחות ושבטים רק כדי לקום בוקר אחד ולגלות שהמדינה הפקירה אותם. ראומה וגדי קדם, המתגוררים בעין השלושה, בני 70 בערך, היו חסרי אונים באותה שבת בבוקר. כמו כולנו. במרחק לא רב מהם נשחטו בתם ושלושת נכדיהם, ולא היה מי שיושיע.
2. הצורר הפך לגואל
גם בתוך הסערה הכאוטית והמטורללת שמכונה מדי פעם גם "מדינת ישראל", יש רגעים נדירים של חסד. קרן שמש רגעית שמבצבצת להרף עין בין ענני הסערה ומאירה אותנו, את חיינו ואת עולמנו באור יקרות. רגע שבו מתקפות הפייק האינסופיות וייללת השופרות הצווחנים נאלמות דום פתאום. במקומם, משתררת לה דממה דקה. מי שמקשיב, יכול לשמוע ממרחקים משהו שנשמע כמו צחוק חנוק. צחוק הגורל.
הרגע הזה חולף, למרבה הצער, במהירות שבה הוא בא. הערב־רב מסביב מתעשת איכשהו, והרעש חוזר ומתעצם, מחריש אוזניים, מסמא עיניים ומטריף חושים. אבל אותו רגע נחקק בזיכרון וזוכה לסוג של מעמד־על בפנתיאון הרגעים ההיסטוריים. רגע של נחת, של צדק פואטי.
כזה היה הרגע שבו התברר שממשלת ישראל בחרה בנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק כמי שיישב בשמה בחבר השופטים של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. עכשיו תארו לעצמכם מה עובר על כל משתתפי הלינץ' הציבורי שנעשה ביהודי הקשיש הזה. פתאום, באמצע הקרחנה שבה הם מיידים ביצים סרוחות אל חלונו בעיניים שטופות זעם, הגיע עדכון: צריך לקפל את השלטים, לאחסן את הקלשונים, לשטוף את הפה באקונומיקה ולהכריז על "השטן הגדול" כאביר על סוס לבן. צורר היהודים הפך לגואלם. במקום זובור, צריך לערוך לו מסדר הצדעה. במקום לשלוח אותו חזרה לגרמניה, להטיס אותו בבהילות להאג, משל היה יחידת 669 של איש אחד.
הביטו בהם: אלה שהתקהלו סביב ביתו עם מגפונים, מקללים ומגדפים, מאיימים לפרוץ לדירה בקומת הקרקע ולשלוף ממנה את האיש ואת רעייתו, המרותקת לכיסא גלגלים, כדי לעשות בהם שפטים. אלה המתקהלים באולפן ערוץ 14 שהפכו אותו להכלאה בין המן הרשע, חמלניצקי הצורר וטיטוס מחריב הבית. וכמובן, כל הערב־רב ברשתות, בקבוצות הוואטסאפ, בתעלות התרעלה, שתלו באהרן ברק את צרותיו של העם היהודי כולו, לדורותיו.
ופתאום מתברר לכל החלאות הללו שהאיש הזה, ניצול שואה בן 87, הוא לא מה שסיפרו להם. פתאום הם מגלים שסיפור חייו של ברק הוא ההמחשה המושלמת לתקומת עם ישראל בארצו. שהילד הקטן הזה שחמק בנס משיני הנאצים, עלה ארצה והפך לאחד השמות הנערצים ביותר בעולם המשפט, הוא לא הבעיה.
הוא הפתרון. הוא לא משת"פ של המופתי ולא שותף של הנאצים ואינו צורר ישראל. הוא אחד ממייסדי מערכת משפט מפוארת ששמעה יצא למרחוק, מערכת שמאפשרת לנו להילחם על חיינו בשכונה האכזרית שלנו תוך כדי שמירה על מעמדנו במשפחת העמים. פתאום הם מגלים שבמקום שהאיש הזה "יישב בכלא כל ימי חייו", כפי שצווח אחד מגדולי המגדפים בערוץ 14, משגרים אותו בבהילות להאג כדי שנתניהו לא יישב בכלא כל ימי חייו. כן, זה ככה פשוט.
ראשית, יש להבהיר: היה קשה מאוד להאזין לבליל השקרים המופרכים שהשמיעו בדיון אתמול נציגי התביעה מדרום אפריקה. כל הגלימות הצבעוניות והפאות המגוחכות שבעולם לא יכולות להפוך דמיון אנטישמי למציאות. כי המציאות פשוטה: ישראל החליטה לצאת מרצועת עזה ולחזור לקו הגבול הבינלאומי.
במסגרת ההחלטה הזו נעקרו מבתיהם אלפי מתיישבים ישראלים ששוגרו לשם על ידי ממשלותיהם. התקווה הייתה שהמהלך הזה יהיה פיילוט לשלום. שהעזתים יזהו את גודל השעה ויהפכו את רצועתם לסינגפור שעל הים התיכון. במציאות, קרה בדיוק ההפך. חמאס תפס את השלטון, זרק מהגגות את פקידי ואנשי הרשות והפך את עזה לבסיס טרור ענק. הפלסטינים העדיפו לבחור בטרור ורצח, במקום שלום ושגשוג.
המיליארדים שזרמו מאז לעזה לא נוצלו להאכלת פלסטינים, אלא לרצח ישראלים. הסגר שמוטל על עזה אינו גחמה של ישראל האכזרית, אלא כורח מציאות. אלמלא בחרו בטרור היו העזתים יכולים לחיות עכשיו כאזרחים רגילים. ועוד שקר: ישראל לא שולטת על כל הכניסות והיציאות מעזה. מעבר רפיח נשלט על ידי המצרים.
חמאס קיבל אין־ספור הזדמנויות לפרוץ את המצור. כל מה שנדרש ממנו זה למלא את שלושת תנאי הקוורטט (להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, להכיר בהסכמים שנחתמו בינה לבין הרשות ולהפסיק לעסוק בטרור). חמאס העדיף את הג'יהאד. ב־7 באוקטובר הוא גם יישם אותו. מלחמתה של ישראל בעזה היא מלחמת קיום. לא פחות. כמו מלחמתה של בריטניה בגרמניה הנאצית, כמו מלחמתה של ארה"ב ביפן הקיסרית. זו האמת.
בית הדין בהאג אינו משכנה של האמת. שוכנות בו הצביעות, הפוליטיקה העולמית והאנטישמיות. דרום אפריקה היא מדינה נחשלת הנגועה באנטישמיות ממארת. חלק מהסיבות היסטוריות ולא ניכנס אליהן כאן. אפשר רק לזכור שבדצמבר האחרון, חודשיים אחרי הטבח המפלצתי בעוטף, אירחה המדינה הזו נציגים של חמאס שהניחו זר על קברו של נלסון מנדלה (שבטח עשה באותו זמן סלטות מתחת לאדמה).
השאלה היא, למה דווקא עכשיו?
הרי ישראל מאוימת על ידי טריבונלים בינלאומיים שונים, ממועצת הביטחון בניו יורק ועד האג, כמעט מאז היווסדה. עד היום השכלנו לחמוק מהם בנזק מינימלי. תעשייה שלמה של שקרים נטוותה סביבנו, מנסה לטפול עלינו פשעי מלחמה ורצח עם פעם בשבועיים. עד היום, הם כשלו. כיפת הברזל שלנו היא, כמובן, מערכת המשפט העצמאית של הדמוקרטיה הישראלית, חוכמתם של מנהיגיה ומספר גדול של משרתי ציבור מקצועיים, במשרד החוץ, בצה"ל ובמקומות נוספים, שהשכילו לייצר את השכפ"ץ הקרמי שהגן עלינו לאורך כל הדרך. הייתה לנו מערכת חיסונית בריאה ועוצמתית שמפניה ניגפו כל הווירוסים שהתקהלו סביבנו.
אז למה דווקא עכשיו? כי עכשיו קרסו כל חומות ההגנה הללו: מנהיגיה של ישראל איבדו את חוש האחריות והקימו כאן קואליציה לדראון עולם. מערכת המשפט הישראלית ספגה בשנה האחרונה מתקפה מתוכננת מצד הממשלה, מתקפה שכמעט הכריעה אותה. משרתי הציבור ומשרד החוץ? ובכן, הם הוצאו להורג מזמן.
בממשלת החורבן הנוכחית התקהל מספר לא ייאמן של כסילים מוחלטים, אפסים מאופסים, קיצונים שלוחי רסן, קרנפים חדי־קרן וגמלים כפולי דבשת. אני מתקשה להאמין שאפשר היה ללהק לקואליציה כלשהי חבורה יותר מזיקה מהחבורה הנוכחית, שממשיכה את ביזת הקופה הציבורית גם בעוד השורות האלה נכתבות. הם ממשיכים לחלק מיליארדים לסקטורים כשהמשק קורס. הם מקצצים ברשות החדשנות (שזה ההייטק), ברווחה, בבריאות, וממשיכים את חגיגת התשלומים לחינוך החרדי ול"צורכי הביטחון" של הציונות הדתית (המפלגה, לא הציבור) גם כשברור להם שהורדת דירוג האשראי מעבר לפינה וש"אין ארוחות חינם" (כפי שכתב נגיד בנק ישראל לנתניהו השבוע).
אז מי הביא אותנו הפעם להאג? זה כתוב במפורש בתלונת דרום אפריקה: אנחנו. כמה מעמיתיי השייכים לימין האידיאולוגי הקיצוני מנסים להסביר ששום דבר לא השתנה, שאנחנו בהאג "לא בגלל 1967, אלא בגלל 1948". קשקוש. עובדה שעד היום זה לא קרה. עובדה שזה קורה דווקא כשהדמוקרטיה הישראלית מותקפת, כשדמותה של ישראל כמדינה נאורה ואחראית מתפרקת, כשהקואליציה הכי משיחית וקיצונית אי־פעם משתוללת וכשהשרים והח"כים של השלטון עצמו מקשקשים את עצמם לדעת מעל כל מיקרופון.
זה קרה כשיש בישראל שר שציין שהטלת פצצת אטום על עזה היא אופציה, שר (אוצר) שקרא לשרוף כפר פלסטיני ולא מעט ח"כים ושרים שמתחרים ביניהם בהצהרות דומות. הצטבר כאן מקבץ לא ייאמן של רהבתנים חסרי אחריות, ברברנים נטולי בינה ומנהיגים דגולים מטעם ועד השכונה של עצמם שבמקום לסתום את הפה ולתת לצה"ל לעבוד בשקט, העדיפו לצבור לייקים, להתחנף לבייס ולהלהיט יצרים.
מנתניהו ("זרע עמלק") וגלנט, דרך ישראל כ"ץ, ועמיחי אליהו ("נזרוק אטום על עזה"), ועוד רבים נוספים: משה סעדה, ינון מגל ואייל גולן, חנן בן ארי וכמובן, הג'וקר המגוחך ביותר של כל הזמנים, ניסים ואטורי. אתם מכירים את ואטורי. הוא איש חמוד בסך הכל. אם היה מתאפשר לו, הוא היה משגר אותנו להאג פעמיים בשעה. הבעיה היא שבשעה שאנחנו מאזינים לו בחמלה מהולה בגיחוך, בעולם מביטים בתואר שלו (אני לא מתכוון לתואר האקדמי) ומגלים שהוא סגן יו"ר הכנסת. ואז, אחרי שכבר יצא הזימון להאג, הגיע ואטורי (אתמול!!)) וחזר על ההברקה שצריך לשרוף את עזה.
כל זה הוצג באולם המשפט בהאג. מאמירתו המטומטמת להחריד של משה סעדה ("אפילו חבריי בפרקליטות כבר יודעים", וכו') ועד הסרטון ההוא של ינון מגל. כל הריקודים על הדם, כל ההצהרות החלולות, כל האיומים המטורללים. הכל כתוב שם ומוצג עכשיו, קבל עם ועולם, בכתב אישום נגדנו. וכל זה מעשה ידיו של אדם אחד: בנימין נתניהו. הוא בנה את הקואליציה הזו, הוא ברא את מכונת הרעל הזו, הוא הפך את מערכת המשפט לשק החבטות הלאומי, הוא בעט בכל מה שנבנה כאן, ועכשיו הוא מתפלא שהכל קורס.
תחשבו על משרד החוץ. אחד המבצרים שמסייעים לממלכה הישראלית לשרוד מול התקפות ההונים החוזרות ונשנות. מה השאיר נתניהו ממשרד החוץ? כלום ושום דבר. במקום לעסוק בדיפלומטיה, הם מתעסקים בדרכון דיפלומטי לבנו של הקיסר. תקציב להסברה אין, כספים קואליציוניים יש.
הרידוד הנורא בשירות הציבורי שלנו תחת נתניהו משתרע לאורכה ולרוחבה של החזית כולה. כשאבי שמחון הוא האוטוריטה הכלכלית, כשדודי אמסלם מלאים את הדיבידנדים של החברות הממשלתיות, כששלמה קרעי מנסה לחסל את התקשורת העצמאית, כשמחוקקים מופקרים מרוקנים מתוכנם מקצועות אקדמיים חשובים, כשבמקום נועה תשבי (שעבדה בהתנדבות ובכל זאת פוטרה) מביאים את גלית דיסטל אטבריאן, בסוף צריך לשלם את החשבון.
הבעיה היא שנתניהו לא מורגל לדברים כאלה. הוא לא נוהג לשלם חשבונות. כשהחשבון מוגש, הוא איננו. אלא שהפעם, זה לא הסתייע. הפעם כתב האישום בהאג כולל גם ציטוטים שלו. הפעם, הנאשם העיקרי זה הוא־עצמו. ואין מי שיודע את זה טוב יותר ממנו. זו הסיבה שהשבוע, באופן יוצא דופן, הוא צפצף על הבייס שלו והחליט לשלוח להאג את אהרן ברק. וזה לא רק כי הוא יודע שברק הוא האיש הנכון. הרי נתניהו מכיר מקרוב את איכותו, סגולותיו ומעלותיו של האיש.
נתניהו היה המגן הגדול ביותר של בית המשפט העליון, והייתה לו ברית בלתי כתובה עם ברק, שהחזיקה מעמד גם אחרי שברק פרש, בימי ממשיכיו. הברית הזו קרסה כשנתניהו הכריז על הג'יהאד נגד המערכת בעקבות הפיכתו לנאשם, אבל היא נמשכה מאחורי הקלעים. ברק היה מי שהוזעק לסדר לנתניהו הסדר טיעון מול הפרקליטות בירושלים. עכשיו הוא מוזעק כדי לסדר לנתניהו הסדר טיעון מול הטריבונל בהאג.
כי אם ישראל תורשע ב"רצח עם" בהאג, זה יהיה רק השלב הראשון. נתניהו יודע את זה. הוא מכיר את הסיפור של סלובודן מילושביץ, שליט סרביה לשעבר, שמת בתאו בכלא לאחר שהורשע בפשעי מלחמה בהאג. כדור השלג שקבר את מילושביץ החל גם הוא באישומי "רצח עם" בהאג. בתחילה נגד המדינה, אחר כך נגד השליט.
אז מה שנתניהו עשה בשיגורו של אהרן ברק להאג, לא נעשה למעננו. זה נעשה למענו. השיגור של ברק להאג הוא הברקה ליהוקית. אני לא יודע באיזה כושר נמצא השופט בן ה־87. אני כן יודע ששמו עדיין הולך לפניו בעולם כמגדלור של משפט מבריק, עצמאי, הוגן ודמוקרטי. בית המשפט יחליט את החלטותיו לאחר שישמע גם את הצד שלנו. גם אם ההחלטה תהיה נגדנו, אין ספק שברק יכתוב דעת מיעוט מזהירה. בטריבונלים מהסוג הזה, גם דעת המיעוט נחשבת.
גם המלחמה הזו היא מלחמת קיום, והצדדים נאבקים בה על כל בדל של לגיטימציה. לראיה, הסרטון הגרוטסקי שהפיץ נתניהו (באנגלית) ערב הדיון, שבו הוא מדגיש פעם אחר פעם שאין לישראל כוונה לכבוש את עזה ואין לה כוונה ללחוץ על אוכלוסייתה להגר. הסרטון הזה צויץ בחשבון הפחות פופולרי של נתניהו. זה שרחוק מעיניהם של השופרות ומרעילי הבארות של מכונת הרעל. אבל הם ראו אותו. החשבון יוגש בקרוב. גם הפעם, נתניהו ינסה להטיל את התשלום על מישהו אחר.
3. מהלך שובר שוויון
בינתיים, המלחמה נמשכת. הלחץ על גנץ ואיזנקוט לפרוש מהממשלה גובר. המערכת כולה תוססת בסערה פנימית שכרגע עוד לא פורצת החוצה. כוחות רבים פועלים כדי לחלץ סוף־סוף את הפקק שנרקב בראשו של הבקבוק שלנו. פקק שמאיים להביא לריסוקו של הבקבוק כולו. מדברים על אי־אמון קונסטרוקטיבי, על הקדמת בחירות, על רעיונות יצירתיים שונים ומשונים ופתרונות מחוץ לקופסה. בינתיים רק מדברים, לא עושים.
יש בליכוד מספר דו־ספרתי של ח"כים שמבינים שנתניהו סיים. אין להם, עדיין, האומץ הנדרש כדי לעשות מעשה. הם חוששים משני כיוונים: להיות מסומנים כאלה שהפילו את נתניהו, או להיות מסומנים כאלה שלא הפילו את נתניהו, גם לאחר שהתבררו היקפי כישלונו וקלונו. במקרה הראשון הם יישפטו בתחום הפוליטי.
במקרה השני הם יישפטו בתחום ההיסטורי. השאלה היא מה יותר חשוב להם: המדינה או סניף המפלגה. במגעים השונים שמתקיימים עם אותם ח"כים, מתברר שחלק לא קטן מהם מוכן ללכת למהלך של אי־אמון קונסטרוקטיבי, בתנאי שראש הממשלה האלטרנטיבי שנבחר באותה הצבעה הוא גדי איזנקוט. "אם מביאים את גדי", אמר לי השבוע ח"כ בליכוד, "ואם יש התחייבות פומבית של גדי שהממשלה תקום לשנה אחת בלבד ואחריה נלך לבחירות, אז אני בעד. ולא רק אני, יהיו עוד לא מעט שיתמכו בדבר כזה".
מתברר שיש ח"כים לא מעטים שאומרים או לפחות חושבים ככה. ולא רק בליכוד. גם בפינות אחרות, לפעמים די מפתיעות, של הקואליציה. הנושא הזה עולה בשיחות כמוסות ובמגעים אינטימיים בין צדדים שונים. ככל שידיעתי משגת, איזנקוט עצמו לא חלק מהסיפור. ככל שאני מכיר את האיש (לא דיברתי איתו לקראת הכנת הכתבה הזו), אופציה כזו אינה על הפרק. האפשרות היחידה שתאפשר לתרחיש הזה להתרחש היא אם תתקבל ברכתו של ראש המפלגה של איזנקוט, בני גנץ.
מי שחש עכשיו תחושה קלה של דז'ה וו, לא טועה. תיאורטית, אם מישהו מהליכוד, או ממפלגה אחרת, יבוא לאיזנקוט עם ההצעה הזו און רקורד, הוא יגיד לו דבר פשוט: "קודם בני. הוא היה שם לפניי והוא בשל יותר ומתאים יותר". זה בדיוק מה שאיזנקוט עשה לפני 13 שנה, בשנת 2011, לאחר שהממשלה ביטלה את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. נתניהו ואהוד ברק הציעו לאיזנקוט את התפקיד, אבל הוא סירב ואמר: "קודם בני". כך היה.
הסיבה לכך ששמו של איזנקוט מוזכר כסוג של "שובר שוויון" או גיים צ'יינג'ר במאמץ להחלפת נתניהו היא האמון הכמעט מוחלט שרוחשים לו כמעט כל חברי הכנסת, הפופולריות הגדולה שלו בכל חלקי הבית, הטרגדיה האיומה שחווה עם משפחתו לפני כמה שבועות (נפילת הבן גל ברצועת עזה) והקטע המוזר הזה שמחריג את איזנקוט משורת הפוליטיקאים הרגילה בכנסת.
אף שהוא חבר במפלגה, איזנקוט נתפס עדיין כנציג של ממלכתיות אבודה כלשהי. ויש עוד משהו: ההסכמה בקרב רבים שאם איזנקוט יהיה זה שמתחייב להקים ממשלה לפרק זמן של שנה אחת, ההתחייבות תכובד והוא לא יעשה שימוש בתפקיד לצרכים הפוליטיים של עצמו.
גם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד רומז בהזדמנויות שונות על אופציה כזו. לפיד אומר שיתמוך באי־אמון קונסטרוקטיבי אם רה"מ החליפי יהיה בני גנץ, יולי אדלשטיין או גדי איזנקוט. בגנץ, שנתפס כיריבו הגדול של נתניהו וכאיום האלקטורלי המשמעותי ביותר על המחנה החרד"לי, יתקשו הליכודניקים לתמוך.
אדלשטיין נתפס כמי שהרים ידו על נתניהו מתוך המחנה וזהו נטל כבד מנשוא. מי שנשאר, זה איזנקוט. נחיה ונראה. הבעיה של אלה שמנסים לזרז את יציאתו של נתניהו מהמערכת הפוליטית היא שיותר מדי אנשים סבורים שזה יקרה מעצמו. כלומר, שאין צורך "להפיל" את נתניהו, הוא כבר ייפול לבד. איך? אף אחד לא יודע, אבל כולם מעדיפים לא להיות חלק מההפלה עצמה. חלק מהגורמים שאנחנו מדברים עליהם כאן, טועים טעות מרה.
קחו, למשל, את אריה דרעי. דעתו על נתניהו לא הייתה טובה מדי אף פעם. דרעי הוא חיה פוליטית שהבינה שהבייס שלה ביביסט, אז גם היא ביביסטית. העניין הוא שדרעי משוכנע שנתניהו ייאלץ לפנות את הזירה בשנה הקרובה ומקווה שבמקרה הזה הוא יוכל לכרות דיל עם גנץ ולמזער נזקים. דרעי טועה.
פעילי המחאה, הציבור, וגם גורמים לא מבוטלים בסביבתו של גנץ, לא ייתנו לזה לקרות. אם דרעי לא יסייע בבישול, הוא לא ישתתף בארוחה. ההפגנה ההיא בכיכר רבין, שבה נישאו שלטי "רק לא ש"ס" תחזור על עצמה, על סטרואידים. זו תהיה ההזדמנות האחרונה של דרעי להוכיח שהוא לא רק פוליטיקאי פופוליסט, ציני וסקטוריאלי, אלא גם פטריוט ישראלי. הוא כבר לא כל כך צעיר, ההזדמנות הזו לא תחזור פעם נוספת.
4. כנפיים של אנגלמן
בשבוע שעבר סערה הביצה מהזובור שביצעו מירי רגב ודודי אמסלם, בברכתו (הסמויה) של נתניהו, ברמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי. זובור שאליו הצטרפו, כמובן, גם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. על מה ולמה? על זה שהלוי מעז לפתוח במהלך התחקירים המבצעיים של צה"ל את אירועי פרוץ המלחמה ותפקוד הגופים השונים בצבא במהלכה.
הכל כבר נאמר על האירוע: העובדה שלא מדובר בוועדת חקירה, לא מדובר באחריות למחדל, מדובר ברוטינה צבאית אחרי כל פעולה משמעותית של תחקיר מבצעי שאין לו השלכה פלילית או אישית והוא חיוני מאין כמותו להפקת הלקחים המקצועית, מבצעית ופנימית. גם הרמטכ"ל דן חלוץ הקים צוותי תחקיר אחרי לבנון השנייה, המתין לקבלת הדו"חות ורק אז התפטר.
הסיפור שמאחורי הסיפור גדול בהרבה. כי במקביל לקשקוש הזה של הרמטכ"ל, התברר שיש מי שכן התחיל את החקירה "הגדולה". קוראים לו מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. בדיקה כוללת, מקיפה, נרחבת, שתכלול את הכל, אולי גם אחריות אישית. כן, כן. אנגלמן, שעד היום היה יותר מאפר ממבקר, גידל פתאום כנפיים וציפורניים.
האומנם? לא באמת. הסיפור הזה הוא דוגמה קלאסית למה שהיינו קוראים בשכונה "תראו, ציפור". מטרתה של ההסתערות על הרמטכ"ל הייתה פשוטה: שלא נדבר על חקירת המבקר אנגלמן. איך יכול להיות שפתאום זה לא מפריע לאמסלם ולמירי רגב? הרי הם זעקו באותה ישיבת קבינט "קודם ננצח, אחר כך נחקור", לא? אז הנה, אנגלמן חוקר. לא רק חוקר, אלא גם דורש, באמצע הלחימה, שלשכת הרמטכ"ל ושאר הלשכות הרגישות והמסווגות והעסוקות כל כך יעבירו לו כבר עכשיו חומרים מודיעיניים מסווגים הקשורים למלחמה.
מה קורה פה? שתי אפשרויות: או שאנגלמן החליט לחזור בתשובה ולהפוך, לעת בלותו, למבקר מדינה עצמאי. או שיש כאן מהלך מתוחכם. לא של מתניהו, של נתניהו. המלחמה הזו לא תסתיים בזמן הקרוב. כשהיא תסתיים, נהיה כבר בעיצומה של חקירת המבקר. חומרים ייאספו, מבוקרים ייחקרו, אולי אפילו אזהרות יועברו. במצב כזה, יכול נתניהו להגיד: תשמעו רבותיי, כבר יש חקירה. אין צורך להקים ועדת חקירה ממלכתית. אפשר להסתפק במהלך משלים לחקירת המבקר. נניח, בוועדת בדיקה ממשלתית צנועה. ועדה שנתניהו קובע את הרכבה ואין לה סמכויות ושיניים, כמובן.
אם אני צריך להמר, אז האפשרות השנייה היא האפשרות היחידה. בנימין נתניהו לא הקים מעולם ועדת חקירה ממלכתית. אין סיבה שיקים ועדה כזו דווקא עכשיו, אחרי האסון הגדול ביותר שהוא המיט על עם ישראל. תזכורת: את הרכב ועדת החקירה הממלכתית קובע נשיא בית המשפט העליון. כלומר, השופט עוזי פוגלמן. מכיוון שמדובר באירוע ענק, רוב הסיכויים שפוגלמן יחליט שבראש הוועדה יעמוד נשיא בית משפט עליון לשעבר. אין לו אופציות רבות מדי. גרוניס כבר עומד בראש ועדת הצוללות. ביניש בת 82. חדה, אבל מבוגרת.
מי נשאר? אסתר חיות. כן, מה שנתניהו צריך עכשיו זה ועדת חקירה ממלכתית בראשות חיות. שם נוסף שיכול להתאים הוא אליקים רובינשטיין. הוא היה משנה לנשיא העליון. גם הוא לא צעיר. רובינשטיין כבר חילץ פעם את נתניהו מתסבוכת פלילית (פרשת עמדי והמתנות). לא הצלחתי לבדוק אם הוא מתחרט על זה. כך או אחרת, כמו שאביגדור ליברמן נוהג להגיד, "שום דבר טוב לא מאיים" על נתניהו בחזית הזו. עדיף אנגלמן.