אני לא אשכח את היום שבו עידן עמדי נפצע. לא בגלל עידן עמדי אלא בגלל החתול שלי. הכל החל כשחזרתי הביתה בערב ומצאתי את החתול שלי, העונה לשם אל״ף (כן, אל״ף, כמו האות המזוהה מאוד עם המתלוננות נגד משה קצב), שכוב במקלחת ונשימתו כבדה עליו. היה לי ברור שמשהו לא בסדר. החתול הזה איתי כבר קרוב לארבע שנים ובמצב כזה עוד לא ראיתי אותו.
מיד לקחתי אותו בידיי ונסעתי איתו למרכז החירום הווטרינרי שליד ביתי. כל הדרך לשם דיברו ברדיו על זה שעידן עמדי נפצע ועל כל מיני תגובות שהעלו בעקבות זה מפורסמים שונים, כמו הפוליטיקאי הגנרי בעולם חילי טרופר והזמר הגנרי בעולם שלמה ארצי ושאר דמויות מפתח מהדבר הזה שמכונה ״עולם התרבות״. הרגשתי קצת לא נעים עם עצמי כשניסיתי לחשוב בעצם איזה שיר של עידן עמדי אני מכיר והבנתי שבעצם אני לא מכיר אף שיר שלו. הבעיה היא כנראה בי.
כשנעמדתי מול הרמזור, יכולתי לשמוע את החתול גונח בכבדות מאחור כשהוא מנסה לייצב את נשימתו. תהיה חזק, אמרתי לו, אנחנו תכף מגיעים.
ניסיתי לחשוב מה היה הסגנון המוזיקלי של אל״ף החתול אילו הוא היה אדם. עידן עמדי בטח לא היה הטעם שלו. הוא היה אוהב, אני מניח, את חיים משה. מתאים לו מישהו כמו חיים משה - פליט של המציאות עצמה ולא פליט של תוכנית מציאות בטלוויזיה (״כוכב נולד״) כמו עידן עמדי. אם כבר להיות פליט, צריך לדעת ממה.
״תחכה פה ותכף נצא לעדכן אותך״, אמרו לי אנשי הצוות הווטרינרי, אחרי שהבאתי להם את החתול והם הבהילו אותו פנימה לטיפול דחוף.
בינתיים ישבתי בכניסה עם כל מיני אנשים שגם להם בעל חיים בטיפול. ממולי היה אחד בשם אלון, שהכלב שלו בלע איזה משהו מסוכן מגומי, ולידו ישבה מישהי בשם מיכל, שהכלבה שלה לא שתתה כבר יום וחצי והיא הביאה אותה לבדיקה.
את יודעת, פעם כמעט התחתנתי עם מישהי בשם מיכל, אמרתי לה. היא לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל אני הרגשתי שחשוב שאספר לה את הסיפור כולו - על איך בזמנו, לפני עשור, הגעתי לחתונה שלי שנערכה באולם חתונות גנרי, רווי פלסטיקה, פרחים מפלסטיק, מסכים ותאורה צבעונית, באזור התעשייה של נס ציונה. האולם היה ממוקם בצורה כזו שלידו ניצבים לא פחות מארבעה אולמות אחרים שנראים בדיוק אותו הדבר ועם שמות שדי מזכירים זה את זה (לכולם היו שמות של אלות או גיבורים מהמיתולוגיה היוונית). ואני זוכר איך עמדתי שם ואמרתי לאמי, שליוותה אותי, שהכל נראה כאן אותו הדבר ואני לא בטוח איזה אולם שלנו - אחרי הכל הייתי פה רק פעם אחת, בטעימות. ואז, לאחר התבוננות נוספת, הצבעתי על האולם שלנו ונכנסו אליו. מפה לשם התברר שזה ממש לא היה האולם שלנו, וכך כמעט מצאתי את עצמי מתחתן עם כלה אחרת. האמת שהיא הייתה בחורה מתוקה בשם מיכל, שדי התפלאה לראות שלחדר החתן והכלה נכנס חתן שונה מזה שאיתו הייתה סבורה שהיא הולכת להתחתן.
״ומאז מדי פעם אני חושב לעצמי מה היה קורה לו הייתי מתחתן עם אותה מיכל״, הוספתי. ״מהדקה וחצי שביליתי בחברתה היא השאירה עליי רושם של אישה מאוד מכילה וטיפולית. אולי, אם הייתי מתחתן איתה, עדיין הייתי נשוי היום״.
גם מיכל וגם אלון שישבו לידי בלובי הביטו בי ולא ממש ידעו מה להגיד, נראה שהם לא היו מהאנשים שיכולים להכיל סיפור ייחודי בטיימינג ובמיקום לא צפויים.
הם הביטו בי שניהם בהלם ולא אמרו דבר. למזלם הרב, בדיוק באותו הרגע יצא הווטרינר וקרא לי לצד. הוא התחיל להסביר לי על מצבו הקשה של אל״ף החתול. התגלתה לו בעיית נשימה מסובכת והוא בסכנת חיים, הסביר לי והוסיף: ״תתפלל בשבילו״. אני בדיוק הבטתי על מסך הטלוויזיה הענק שבקצה המסדרון - שם הופיעה כותרת באדום מודגש על כך שעידן עמדי נפצע ומשפחתו מבקשת להתפלל בשבילו. וכל מה שאני יכולתי לחשוב זה שבטח ביום כזה אלוהים שם למעלה מקבל אוטוסטראדת תפילות לאחד בשם עידן עמדי ובטח לא ישים לב לאיזו תפילה קטנה לאיזה חתול אלמוני. בכלל, בימים כאלה, מאז החלה מהפכת האינטרנט והפצת המידע, בטח קשה ממש להיות אלוהים. מהימים שבהם אלוהים בטח חושב לעצמו ״לא משלמים לי מספיק בשביל העבודה המטורפת שאני עושה״.
רבע שעה מאוחר יותר, כשנכנסתי בחזרה לאוטו ללא החתול, שנשאר לאשפוז בבית החולים הווטרינרי, הדלקתי את הרדיו ומישהו שם אמר משהו על כך ש״עידן עמדי הוא הישראליות, עידן עמדי הוא החבר הטוב הזה של כולם״. הוא לא החבר שלי, חשבתי לעצמי, לי אין חברים. חוץ מאל״ף החתול. הוא החבר היחיד שלי.
כשקמתי למחרת בבוקר, ראיתי שהייתה לי בלילה, בחמש וחצי בבוקר, שיחה שלא נענתה מבית החולים הווטרינרי, ואני כבר הבנתי מה זה אומר.
הרמתי אליהם טלפון חזרה, והם הפנו אותי ישר לווטרינר הראשי של המקום. ״קיבלתי מכם טלפון בחמש וחצי בבוקר, אז אני מניח ש...״, אמרתי.
״אתה מניח נכון, לצערי״, השיב לי הווטרינר, ״אני מצטער״.