כמו אין־ספור ישראלים אחרים, גם אני נרעשתי למשמע הידיעה על פציעתו הקשה של עידן עמדי. ומיהרתי להעלות פוסט לפייסבוק שבו הגדרתי אותו כגיבור וייחלתי להחלמתו המלאה. הכל נכון, הכל תקף. מה שפחות מדויק, בדיעבד, הוא האופן שבו פתחתי את הפוסט.
"כאב של לוחמים": הסיבה שהפציעה הקשה של עידן עמדי היממה את כולנו
בשורות טובות: לאחר הניתוח - עידן עמדי התעורר
טענתי שם שעמדי לא היה חייב לצאת למלחמה הזו, כבן 35 שכבר שירת הרבה שנים כלוחם, ובייחוד - בהיותו כוכב גדול ואהוב, שיכול היה להסתפק בהופעות מול חיילים. הפוסט זכה אומנם לתמיכה נרחבת בפיד, אבל משהו בו הפריע לי מהרגע הראשון. רק אחרי כמה ימים נפל האסימון: למה, בעצם, עשיתי לעמדי הנחה, שהוא כלל לא עשה לעצמו? הרי גיל הפרישה משירות מילואים קרבי הוא 40.
אני יודע, הייתי שם בעצמי. אז מה, בעצם, גרם לי להלל אותו על מעשה שהוא מחויב בו - עקרונית לפחות - על פי החוק? ובמה הוא שונה מכל מילואימניק אחר שיצא לקרב בגיל מתקדם, תוך שהוא משאיר מאחור קריירה ומשפחה? כולם גיבורים. כולם מקריבים את הקורבן הגדול ביותר שאזרח יכול להידרש לו. כולם חשובים ליקיריהם באותה מידה. ולכן כולם ראויים לכל שבח. אותו שבח.
אז למה בכל זאת חשתי בצורך להלל את עמדי? רק כי הוא מפורסם? קודם כל, ברור. יש משהו יותר מטלטל בידיעה על אדם שאתה מכיר. זה אולי לא הוגן, אך טבעי. אבל זה לא העניין המרכזי. מה שהיה כל כך מדהים בחדשות על עמדי היה התקדים. אני ממש מתקשה לחשוב על כוכבי תרבות ישראלים אחרים שהלכו למלחמה כלוחמים. ועוד נפגעו בה.
בדברי ימי התרבות הישראלית, וספציפית בסצינת המוזיקה, יש לא מעט מפורסמים שבסדיר שירתו בחיל קרבי. החל מדור תש"ח, שבו דמויות כמו חיים גורי או אריק לביא כיכבו בפלמ"ח, דרך לוחמי ששת הימים (מאיר אריאל, יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, שאיבד את רגלו בקרב על ירושלים), ועד למלחמת לבנון הראשונה, שבה לחמו אנשים כמו יובל בנאי, שלומי ברכה, מאיר בנאי, ארקדי דוכין, תמיר קליסקי וזאב נחמה.
באינתיפאדה הראשונה שירתו, בין היתר, מוש בן ארי ושאנן סטריט. ומשם, הרשימה הולכת ומצטמצמת. אני זוכר מ־20 השנים האחרונות, בשלוף, את עידן חביב, הראל מויאל, רביב כנר וכמובן עידן עמדי. אבל מרבית השמות האלה היו לוחמים לפני שהתפרסמו, ואחרי - כבר לא הגיעו למילואים קרביים. שזה משהו שתמיד נראה לי טבעי ומקובל. מה פתאום שמישהו, שעסוק בהקלטות ובהופעות, ומוכר בכל בית בישראל, יעלה עכשיו על מדים וירוץ בג'בלאות? שלא לדבר על הדיסוננס הבסיסי הזה, בין עולם האומנות והעולם הצבאי. אתם יכולים לדמיין רוקר מצליח שכפוף פתאום לפקודות?
מצד שני, ואני חושב על זה רק עכשיו, במה הם שונים ממני או מכל ישראלי אחר ששירת במילואים עד גיל 40? האם העיסוק שלהם נשגב או חשוב יותר?
נדמה לי שעד 7 באוקטובר עוד אפשר היה להתווכח על זה, ולהעלות נימוקים הגיוניים בזכותם של אומנים להימנע משירות מילואים קרבי. קודם כל, מהטעם הפשוט שרוב הישראלים כבר לא עשו מילואים. עובדתית. אז מה אתם רוצים מהזמרים? אבל עכשיו הכל השתנה. גם כי הבנו, או נזכרנו, שאנחנו עדיין בסכנה קיומית, שמצריכה הרבה מאוד חיילים קרביים. וגם לנוכח המלחמה הספציפית שמתחוללת כבר חודשים, וגובה יותר ויותר קורבנות מצד חיילי המילואים.
במציאות כואבת כל כך, אי אפשר להפריד בין דם לדם. בין אלמוני ומפורסם. לכולם יש אותה חובה להילחם, כל עוד הם כשירים לכך כמובן. כשמדובר בהקרבה הכרוכה בסכנת חיים, לאומנים - או לכל מגזר אחר - אין פטור. אני משוכנע שעידן עמדי עצמו היה מסכים איתי לגמרי, ולא רואה בעצמו גיבור גדול יותר מכל שאר המילואימניקים. ואגב, הבדל אחד בכל זאת קיים. האומנים הלוחמים יוכלו לכתוב על המלחמה, לשיר עליה. לעבד אותה למשהו שיהדהד אחריה. מה שהופך את נוכחותם בשדה הקרב לחשובה עוד יותר.
על הסכין
מופעי חנוכה היו אמורים לגלגל בסביבות ה־120 מיליון שקל. בפועל, הם הכניסו רק כ־15 מיליון. זו מכה ענקית, שפוגעת בשרשרת שלמה של גופים: חברות הפקה, משרדי כרטיסים, עובדי במה והאומנים עצמם. וזו רק דוגמה לפגיעה הכלכלית של ענף התרבות, שעוד מאז הקורונה נאלץ להילחם על חייו. מה שלא מנע ממנו מלהתנדב בהמוניו בתחילת המלחמה.
גם העונה החדשה של “אבא מרגל" (סלקום טי־וי) ממשיכה להיות ממתק מהנה במיוחד. סיפורו של לוזר מוחלט, שילדו היחיד בז לו, והוא הופך בטעות לסוכן חשאי. תחום שכנגד כל הסיכויים הוא דווקא מצליח בו. הרבה הומור אנגלי מוטרף, ומודע לעצמו, ותוצאה שמצטיירת כלא מלוטשת עד הסוף - מה שלטעמי דווקא תורם לחִנה.
"Fool Me Once" (נטפליקס). אתה יודע שאתה עומד לצפות בנוסחה משומשת. אתה מרגיש, תוך כדי צפייה, את עיקרי הנוסחה. ואתה עדיין לא יכול להפסיק. כי זו נוסחה מנצחת. עיבוד טלוויזיוני להרלן קובן, ועוד בגרסה אנגלית. מה כבר יכול להשתבש? כלומר, פרט לאין־ספור הטוויסטים בעלילה? פירוט העלילה מיותר, אתם תיסחפו ממילא.