על שלוש רגליים ניצבה תפיסת הביטחון של ישראל, שניסח דוד בן־גוריון בשנת 1953: הרתעה, התרעה והכרעה. הוא הבין שיש הרבה ערבים אויבים, ושלא נוכל להחזיק צבא סדיר גדול דיו כדי להתמודד במקביל בשלוש חזיתות. אז הוא קבע צורך בצבא מילואים גדול שיגויס במלחמה – כשישראל אז תהיה חייבת להעביר את המלחמה לשטח האויב.
שנים חלפו. מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום ונמחקו ממפת איומי הייחוס; הצבא הסורי נחלש מאוד במלחמת האזרחים; "החזית המזרחית" התפרקה; קברניטי ישראל וראשי צה"ל הגדירו את איראן ושלוחיה - חיזבאללה וחמאס - כאיום המרכזי; ראשי מערכות הביטחון שלנו ספגו בחו"ל (בהארוורד, במימון קרן וקסנר ובבתי הספר הצבאיים בארה"ב) וגם באקדמיה בארץ ובמב"ל, את תיאוריית "תם עידן המלחמות הגדולות". לכן הם קיבלו בהבנה את הקיצוץ הדרמטי בצבא היבשה שלנו, והחליטו כי גם הגיעה העת לשנות את תפיסת הביטחון הלאומי.
דן מרידור עמד בראש ועדה שהמליצה להוסיף את ההגנה לשלוש הרגליים של בן־גוריון. וגם אם הצעת הוועדה שעמד בראשה לא אומצה רשמית על ידי ממשלת ישראל, בפועל כך קרה. לא זו אף זו, ההתגוננות הפכה לרגל הדומיננטית, ושכחנו כי "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".
קללת הטכנולוגיה החכמה חזרה אלינו כבומרנג, כי אם לא היינו מצליחים ליירט את רוב הרקטות של חמאס וחיזבאללה במעופן - ודאי היינו יוצאים להשמיד אותם הרבה לפני שהתעצמו והתחפרו ויצאו לטבוח בנו. מיליארדים הושקעו בכיפת ברזל ושכבות ההגנה שמעליה, מיליארדים הושקעו בגדר על גבול יהודה ושומרון. זו שכבר מזמן הפכה מחוררת ככברה והשב"חים נכנסים ויוצאים דרכה באין מפריע כדי למצוא כאן עבודה, כי זה – כך הם מטיפים גם היום – טוב לביטחון.
מיליארדים רבים הושקעו בגדר סביב הרצועה (זו שנפרצה בכמה מטענים וקומץ טרקטורים) ובמחסום התת־קרקעי, לתוך הים בזיקים, וגם בגבול הצפון. תקציבי ההתגוננות וההתבצרות היו לבור ללא תחתית. הגדר הפכה לאבן הראשה של תפיסת הביטחון החדשה של ישראל. אין־ספור הבלים וססמאות רהב הופרחו באוזנינו מפי רמטכ"לים ושרי ביטחון וראשי ממשלה – על הביטחון המלא והמוחלט שמקנים לנו המכשול והגדר, על שלל החיישנים והמצלמות שלה, רק שהם שכחו את האמת הצבאית העתיקה: "קו המגע לעולם ייפרץ".
וכך, מול עזה הגדירו "פרימטר" שכל הנכנס אליו – יירה. אבל כשהתחילו "הפרות הסדר" המאורגנות עם מטענים על הגדר – חסנו על "הילדים" המפגינים. הפרימטר הפך משטח הריגה לססמה חלולה. אחרי מלחמת לבנון השנייה התקבלה החלטה 1701, שלא כובדה אפילו יום אחד על ידי חיזבאללה – ואנחנו "הכלנו". הסתפקנו בהגשת מחאות ליוניפי"ל. בטח יש להם ארון תיוק ענק.
כשפרסם בן־גוריון את מסמך תפיסת הביטחון הלאומי שלו, הוא חשש שהעולים החדשים תושבי היישובים שהוקמו לאורך הגבולות ינטשו את יישוביהם במלחמה. "אם במקרה סיבוב שני יתחילו היישובים החדשים לברוח, בדרכים יתנועעו פליטים יהודים ותפרוץ פאניקה בציבור – עלול הדבר להביא לידי כישלון ותבוסה. היישובים החדשים אינם מחוסנים – מפני שאינם מבוצרים מבחינה כלכלית... כאן יש סכנה עצומה".
ממשלת ישראל בימינו התמודדה בדרכה עם הסכנה. כדי למנוע בריחה ופאניקה, פינתה הממשלה בעצמה רבבות אזרחים, רוקנה את גבול הצפון וגבול הרצועה מתושבים, ובכך העניקה מרצונה לאויבינו ניצחון שלא זכו לו בשום מלחמה קודמת. אם תפיסת הביטחון הלאומי של בן־גוריון הייתה שלטת גם בימינו – היו מכים באויב הרבה לפני שהגיע למצב שהוא יכול להבריח רבבות יהודים מבתיהם. ישראל יצרה "רצועת הגנה" בדרום ובצפון – אבל בשטחנו, במקום בשטח האויב.
לפני שנתיים פלשה רוסיה לאוקראינה. לפתע פרצה מלחמה "קלאסית" עם מטוסים ודיוויזיות חי"ר ושריון. רוסיה קונה נשק ותחמושת מאיראן וקוריאה הצפונית. ארה"ב ונאט"ו מחמשים את אוקראינה. תיאוריית "תום עידן המלחמות הגדולות" התרסקה, אבל אצלנו לא התחוללה רעידת האדמה המתחייבת מקריסת תפיסת הביטחון. לא חשו צורך להקים מחדש את חטיבות הטנקים שפורקו. לא רצו למלא מחדש את מאגרי התחמושת שארה"ב הוציאה מכאן ושלחה לאירופה. בעיני ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים שלנו, המלחמה הבאה נותרה לא־סימטרית - ותפיסת הביטחון שלהם נותרה דפנסיבית.
זה כחודש עמל צה"ל להקים רצועת הגנה חדשה בתחומי הרצועה. "פרימטר" חדש שרוחבו כמה מאות מטרים, שיהיה חשוף לחלוטין ממבנים ומצמחייה. אבל 21 חיילי מילואים ממיטב גיבורינו נפלו השבוע במרחק 600 מטרים מהגדר. טווח RPG גדול יותר, וטווח טילי קורנט גדול פי עשרה. אך מה יועיל הפרימטר להגנת היישובים, אם אין ממשלה בישראל שתורה לצה"ל לירות גם ב"מפגינים"?
ומה השלב הבא? יקימו קיר בטון שטרקטור "לא יוכל לפרוץ" במקום הגדר שהכזיבה? ייאבקו להשגת החלטת או"ם חדשה שתחליף את 1701 חסרת התועלת? איך "נסיגת חיזבאללה מצפון לליטאני" תסיר את האיום, בהינתן טילי קורנט ל־10 ק"מ וטילים מדויקים למאות קילומטרים?
ממלכת ירדן הפכה לתחנת מעבר לכמויות נשק גדולות המוברחות בידי איראן והמיליציות שלה לארגוני הטרור ביו"ש. כמו מצרים – ירדן רק "כאילו" נלחמת בהברחות. "החזית המזרחית" הישנה מתה, אבל לנגד עינינו קמה חזית מזרחית חדשה. וירדן, המצטרפת לדרום אפריקה בהאשמת ישראל בפשעי מלחמה, עורכת "תרגילי הגנה" בבקעת הירדן ויורה (בפועל!) מערבה אל מעבר לנהר, נאבקת בהברחות מן השפה ולחוץ, רק כשהיא חוששת שהנשק יישאר בשטחה וישמש נגדה. אותה ירדן זוכה אצלנו לחסינות דיפלומטית ו"הכלה". ולכל היותר מושמעים דיבורים על... הצורך להחליף את הגדר המתפוררת לאורך הנהר בגדר חזקה וחכמה.
"רצועות ביטחון", "פרימטרים" ו"שטחים מפורזים" אינם מסייעים בהגנה אם מי שמופקד עליהם – מראש הממשלה ועד אחרון השומרים במחסום – לא חי בתודעת "אצבע על ההדק". אפילו תעלת סואץ לא הגנה עלינו, אז "פרימטר" של כמה מאות מטרים יועיל? שוב נסמוך על גדר ומכשול וחיישנים? האם לא למדנו כלום?
היה לנו "אזור ביטחון" בדרום לבנון. יצאנו משם כי בלחץ "ארבע אמהות" ותקשורת עוינת לא רצה אהוד ברק לשלם את מחירי האחזקה. הנסיגה אפשרה למפלצת החיזבאללה לצמוח לאיום אסטרטגי. אריק שרון חולל את פשע ההתנתקות בניגוד לתפיסת הביטחון שלו, רק כדי להינצל מתיק פלילי ואיום הכלא. כך אפשרנו למפלצת החמאס לצמוח. כל מי שמציע נסיגה מיו"ש ו"שתי מדינות" יקים עלינו עוד מפלצת כזו, בלב הארץ.
בקעת הירדן יכולה להיות רצועת ביטחון רק אם תתמלא ביישובים ובמתיישבים בריבונות ישראלית מלאה. ההתיישבות היא נכס ביטחוני ולא נטל, רק אם אין מפנים אותה מיד כשהאויב מאיים - ורק אם מגיבים התקפית גם על איומים. ואם לא תוחל בבקעה ריבונות מלאה של מדינת ישראל - שוב עלול לקום כאן ראש ממשלה שיעקור ויברח מטעמים אישיים או לחץ חיצוני.
וכך, שום פרימטר חשוף, גדר או מכשול לא יגנו עלינו מפני האויב בעזה אם לא נשלוט ברצועה, ננתק אותה מדרום ונשוב ונקים את היישובים שעקרנו. אם נפסיק לשפוך מיליארדים על התגוננות ונשקיע אותם בהתיישבות חדשה, בשיקום וחיזוק הקיימת ובהתעצמות צבא יבשה התקפי – נזכה לביטחון. רק אלו יהיו חגורות הביטחון האמיתיות הדרושות לנו.