בבת אחת, בהפתעה גמורה, במחי ריקוד חסידי, נפתרה הבעיה המציקה, התפרקה התעלומה המעצבנת, הסתיים הפולמוס התקשורתי סביב השאלה מה יהיה ביום שאחרי. לא סתם ככה, נעלמה-נאלמה השאלה שבשבועות האחרונים העסיקה והטרידה גם גורמים מדיניים מחוץ לישראל.
העזתים זועמים: "הנייה וסינוואר אוכלים בשר ואנחנו כדורים בראש" | צפו
הותר לפרסום: שלושה לוחמי צה"ל נפלו בקרבות ברצועת עזה
השאלה הזאת התפוגגה והתבהרה באופן ברור, חד משמעי, כן, אפילו באופן בועט. איך שלא מגדירים וקוראים להתכנסות בבנייני האומה "כנס התיישבות", "חזרה לעזה", "כנס טרנספר". זה לא משנה. איך שלא קוראים לאירוע הזה – זה לא מפחית, לא גורע כי-הוא-זה את המשמעות, את המסר, את ההתרסה – רבותי, אזרחי ישראל, נשיא ארה"ב, מנהיגי ארצות וראשי ממשלות: ככה ייראה היום שאחרי.
אל תגידו, אל תתלוננו שלא אמרנו לכם, שלא גילינו לכם מראש זאת התוכנית, המתווה, המעשה שיבוצעו למחרת היום שהמלחמה נגד החמאס תסתיים איך-שהוא. עצם העובדה ששר מרכזי בממשלה, דמות שהפכה למייצגת של מדינת ישראל, למצוטטת ביותר בתקשורת בישראל, איתמר בן גביר, היה מהנואמים המרכזיים של האירוע, למי שהרוקדים הקיפו בחיבוק, בצהלה ובאהבה - עובדה זאת לבדה הייתה, תיזכר ותיצרב כמסר לאזרחי ישראל ולעולם.
תפסיקו לבלבל לנו את הראש עם השאלה מה יהיה ביום שאחרי? יש לנו תכנית מלאה-מלאה מה לעשות, איך לפעול ומה בדיוק להשיג אחרי שהמלחמה תסתיים, ואולי אפילו לפני שהיא תסתיים, עוד ביום שלפני היום שאחרי.
זהותם של מאות המשתתפים באירוע, נוכחותם של 12 שרים ועשרות חברי כנסת, התייצבותם של רבנים, של עסקנים דתיים וחרדיים, העניקו אישור, תוקף והבטחה לעתיד למה שהם מתכננים ליום שאחרי. בעצם אותה ממשלה מטורללת, ימנית-דתית קיצונית, אותה מדיניות-לא-מדיניות של חוסר מעש והעדר טוטלי של כישורים לטפל בבעיות, סוגיות ומצוקות, שהמלחמה הגבירה והעצימה. העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא הגיב באף מילה באף רמז לאירוע ההזוי הזה בבנייני-האומה, היא ההסכמה, ההכרה והאישור שלו ליום שאחרי, שאיתמר בן גביר והנואמים האחרים בכנס הזה הביעו והבטיחו.
מהבחינות הדתית והמוסרית וגם ההגיונית, הרציונלית הכנס הזה היה, ייזכר וייצרב כאירוע מחפיר. המדינה במלחמה. חיילים מוסרים נפשם, במלוא מובן המונח, לביטחון המדינה והעם, מאות חיילים פצועים קשה, משפחות יושבות שבעה לזכר בנים שנפלו במלחמה. משפחות סובלות פחדים, חרדה ודאגה ליקיריהם החטופים. ובכנס "חזרה לעזה" עשרות שילבו זרועות, רקדו, שמחו וצהלו. אין מלים להביע, לבטא את השפלות, את האטימות, את ההעדר של שביב, של רגישות, קמצוץ של התחשבות והשתתפות במצוקת העם, בדאגותיו ובתקוותו לעתיד בטוח וימים טובים, שיבואו ביום שאחרי האמתי, האחר, השונה, הנכון והמבטיח.
אם נוצר והורגש סיכוי לשינוי חיובי מהפכני במישור היחסים בין חילוניים לדתיים וחרדיים כתוצאה מהמתקפה הרצחנית של החמאס והמלחמה - הכנס בבנייני האומה חיסל את הסיכוי. היום שאחרי כפי שבא לידי ביטוי בכנס הזה כולל גם הבטחה להמשך השסע, הפילוג והעוינות בין חילוניים ודתיים-חרדיים.
מהבחינה מדינית-פוליטית, "כנס התיישבות" ו"כנס הטרנספר" כבר גרם נזק אדיר למעמדה של ישראל בזירה העולמית, שבעקבות המלחמה התערער, נחשף וסופג ביקורת בוטה גם ובמיוחד מצד ראשי ארצות ומנהיגים עולמיים הידועים כידידי ישראל ותומכיה. הנואמים גילו זלזול, בוז ועלבונות כלפי ונגד נשיא ארה"ב
ג'ו ביידן, שדאגתו לישראל, עוצמת ידידותו לישראל והיקף תמיכתו באספקת נשק ואמצעי לוחמה למלחמה נגד החמאס הם חסרי תקדים בתולדות יחסי ישראל וארה"ב.
ליוזמי הכנס, למשתתפיו כולל השרים וחברי הכנסת, לנואמים ולרוקדים לא אכפת, לא מעניין, לא נוגע בקצה נעליהם עניין היחסים עם מעצמת-העל, הידידה, התומכת והמסייעת בכל עת ובמיוחד בעת צרה ומצוקה.
קיים, יש וצפון סיכוי למנוע ולסכל את היום שאחרי שאיתמר בן-גביר, עמיתיו השרים וחברי הכנסת ומאות משתתפי הכנס בבנייני-האומה הביעו והבטיחו. הסיכוי הוא, בלשון הקבלה, איתערותא דלתא, התעוררות שבאה מלמטה, מהציבור, מהאזרחים, מהאיש והאישה ברחוב.