באחד מימי השבוע הגשומים, אחרי העבודה, בדרכי לרכב שלי - הקטן והמצ'וקמק, אם מישהו מפנטז שאני נוסע בחללית יוקרה - הייתי שקוע במחשבות על הסרט שהשארתי בחדר העריכה. טבעתי בייסורי היצירה: מה המוזיקה המתאימה? האם אחד המשפטים התאים לרגע שבו הוא נכנס? מהיכן אשלוף את הדקות שעוד חסרות לי כדי להגיע למכסת הזמן המתאימה ועוד ועוד. פתאום, באמצע הרחוב ומשום מקום, אדם שאיני מכיר צעק לעברי.

סמוטריץ': "להערכתי לא תהיה עסקה, לא רוצה להשלות את משפחות החטופים"

בדרך כלל במקומות פומביים אומרים לי דברים טובים. לעתים, כשצף באוויר תחקיר נשכני יותר מהרגיל או שנוי במחלוקת, יש מצב לחטוף קלות. אלו החריגים. בדרך כלל התגובות פוזיטיביות בהחלט. מצדי, כשפונים אליי בבקשה, אני עונה בנימוס. מחייך, מצטלם (איכשהו תמיד אצא עקום בסלפי ועם שיני סוס בולטות) ולוחץ יד בחמימות ובאריכות. אולי באריכות יתר. מתלהב מזה שמישהו שמח לדבר איתי.

אם רוצים להיכנס איתי לשיחה, גם לזה אני מפנה מזמני. כמובן אם אין עניין דוחק ברקע של ילדה מנוזלת בבית. או משהו בסגנון. הפעם האדון זעק לעברי “תקשורת XXX אתם", והמשיך בדרכו. צנזרתי את הביטוי, אבל הוא היה פוגעני והציב אותי בשורה אחת עם עוכרי המדינה הנוראיים ביותר. היות שזו פעם ראשונה שהוטח בי דבר בסגנון כזה ובבוטות, נעמדתי קצת מבולבל.

בשטף הרגיל של הדברים, התגובה שלי בדרך כלל מהירה. בורכתי ביכולת לענות לא רע במצבי לחץ. אומנם בכולנו מתחבא מין ג'ורג' קוסטנזה קטן, שמבכה בדיעבד על כך שלא נתן את המענה הטוב ביותר לבריון מזדמן בעימות במקום העבודה, אבל בכללי זו מלאכה שבאה לי בטבעיות. אני לא נבהל. יורה בחזרה, לפעמים פוגע בול. והנה הפעם נשתלתי. נעמדתי כעציץ דומם.

הראש עולה על גדותיו מספקולציות. האם האירוע הזה יכול להתפתח לתקרית אלימה? להתכונן למכות? הוא דיבר אליי בכלל או אולי יש מישהו אחר מהתקשורת שנמצא צמוד לגבי ואותו הוא מתעב? מה אני קופץ סתם. ומה מכעיס אותו עד כדי כך שהוא מסמן אותי כאויב ועוד באמצע הרחוב, מול כולם? לא נעים.

בכלל, להיות מוכר זה בעיקר מביך. חוץ מעוד כדור פלאפל מדי פעם ומנת בוואריה על חשבון הבית (בעצם כולם מקבלים את זה), זה לא ממש שווה. לא שאני מתבכיין, כי העבודה כן שווה. 

בחזרה לזובור הפומבי. אני בן אדם טוב. נשבע לכם. זה לא מגיע לי. אלף מחשבות טסות בתוך שניות ספורות ובכל זאת הגיעה תשובה זריזה יחסית כשקראתי לעברו בצורה מתונה: “למה אתה קורא לי XXX?", צמצמנו מרחק. עמדנו זה מול זה, והנה מולי אדם בגיל העמידה, מכובד למראה. לא חוליגן ולא דמות עצבנית עם לוק עברייני. בחור מן השורה. יכול להיות השכן שלי, אבא של בת מהגן. הוא תיקן את עצמו והשיב שאני בסדר, אבל שהתקשורת לא טובה בעיניו, והוסיף עוד שלל כינויים שנמנעים מלהשמיע בבית הלורדים.

נכנסנו לדיון. קשה לי לשמוע הגדרות כאלו. בטח בשעת מלחמה. אחרי שיח לא קצר, נדמה לי שבסוף הוא קיבל את הטענה הבנאלית שלי, שעיקרה שגם אם בערוץ כזה או אחר השמיעו דעות שלא ממש מקובלות עליך, וגם אם אתה לא מסכים עם הנאמר - הטלת אשמה חמורה כזו היא רעה ופוגענית, מזיקה לכולנו, מקצינה את השיח, פותחת מקום לפילוג, מדיחה דיווחי אמת ומעודדת תיאוריות קונספירציה.

מי ירצה לעבוד בתקשורת באקלים כזה? להתעסק בפרטי פרטים בשעות לא שעות בשביל שכר ממוצע בקושי? אחרי זמן לא קצר הוא לקח את דבריו בחזרה והסכים שלא צריך לנופף בביטויים כאלה. אולי הוא אמר את זה מתוך חרטה ואולי כי לא הפסקתי לחפור לו. כזה אני, כשאומרים לי משהו שמפריע, אני קודח. לפני שהלך ציין שהוא בסך הכל רצה לדבר איתי ובגלל זה פעל כשם שפעל. נפרדנו בלחיצת יד, ואני מקווה ששכנעתי אותו.

אולי הוא ימשיך לא לאהוב את התקשורת, אבל יש דרך שבה שיח צריך להתנהל. יש גם משמעות לסוג המלל והגישה. בכלל, הקמפיין נגד עיתונאים הוא לא טוב. עיתונות חופשית מבטיחה מדינה שבה דברים נבדקים, שמים אותם על השולחן. זה שיעור בסיסי שאנחנו לומדים בלימודי אזרחות. יש הרבה דברים שגם אני לא אוהב, בשלל ערוצים. לא אוהב. אז מה, מי שמפריע לו יש לו לאן לפנות. ממועצות כאלה ואחרות ועד לבתי משפט. במקרה הכי גרוע אפשר להעביר ערוץ. אפילו את הטור הזה אתם לא חייבים לקרוא. אם כי חבל, תפסידו. 