שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ספג השבוע מהלומה. בעצם לא הוא ספג, אלא כלל המחנה שלו - לארה"ב נמאס מכך שתחת שלטון צבאי ישראלי לא נאכפים כלל החוקים על חלק קטן בשולי תושבי ההתנחלויות, ואותו קומץ מצדו, מנצל את הפרצה כדי לפגוע בערבים.
לצעד הזה של האמריקאים יש השלכות רבות, אבל נפתח באחת המהירות שבהן: דרישה מבנקים ישראליים להקפיא את חשבונותיהם של כל ארבעת הלקוחות שעליהם הוטל הצו הנשיאותי. אחרת, מזהירים האמריקאים, יהיו הבנקים הישראלים חשופים לתביעות וסנקציות, תיאורטית עד לניתוק ממערכת התשלומים העולמית SWIFT, ממש כמו ההגבלות שהוטלו בשעתו על הבנקים ברוסיה – וכל מי שהמשיך לעבוד מולם במערב.
לרוסים עוד הייתה דרך מילוט בעזרת ידידים מבייג'ינג ועד לטהרן. לישראל, מיותר לציין, יש מעט פחות אפשרויות. בנק לאומי היה הראשון להתיישר ולהודיע כי יקפיא, כנדרש, את שני החשבונות "האסורים" שמתנהלים אצלו. מה עשה שר האוצר בצלאל סמוטריץ'? הודיע כי לא יקום ולא יהיה וכי הוא יורה לבנקים שלא לכבד את ההוראה...
אפשר להתווכח על מידת הצביעות שיש מאחורי ההחלטה. אומנם מי שפוגע בבני עם אחר רק מתוך מניע גזעני ראוי לכל סנקציה, אבל כל עוד מתנהלים ברחבי העולם, כולל בארה"ב, חשבונות שמזרימים כספים או מלבינים אותם עבור גופי טרור שפוגעים בישראלים וביהודים ברחבי העולם, הרי שלא ברור מדוע האמריקאים נטפלו דווקא לארבעה אזרחים ישראלים, גם אם קשה להוסיף לתואר הזה את המילה "תמימים".
אלא ששיקוליה של ארה"ב עמה – ולכן נשאר לבחון את האמירות של שר האוצר. ייאמר מיד – לסמוטריץ' אין כל דרך להורות לבנק מסחרי לפעול בדרך כזו או אחרת, בוודאי שלא להפר את ההנחיה האמריקאית. מערכת הבנקאות בישראל היא עצמאית וכפופה רק לבנק ישראל ולפיקוח על הבנקים. זה מצדו אינו רוצה ואינו צריך להטיל וטו על הדרישה, שכן וטו כזה פירושו מכה אנושה למוסד פיננסי חפץ חיים.
מה יכול שר האוצר לעשות? לקדם חקיקה שתאסור על בנקים בישראל להקפיא חשבונות מקומיים כמענה לסנקציות בינלאומיות. ספוילר: למרות כמה החלטות תמוהות שקיבלה הממשלה הנוכחית, את ההחלטה הזאת היא לא תקבל – או אולי תקבל דקלרטיבית, אבל לא תיישם. חקיקה כזאת תהפוך את ישראל למצורעת הרבה מעבר להשלכות על היחסים עם ארה"ב, היא תהפוך את הבנקים בישראל לכאלה שלא יוכלו לקיים עסקאות בינלאומיות. זה אולי מתאים לאג'נדת "עם לבדד ישכון" של חלק מתומכי הממשלה, אבל לרוב הציבור, ממש לא.
אם מישהו צריך לחשוש למעמדו ולצאת למאבק נגד שר האוצר, הרי שאלה בעיקר תושבי ההתנחלויות. מעמדן החוקתי של אלה הוא בעייתי – הן קמו (למעט כמה מאחזים) באישור, שלא לומר בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהן, מאז ימי ממשלת רבין הראשונה ועד ימינו אנו, אבל מבחינת החוק הבינלאומי הן יושבות על קרקע כבושה. התנגחות עם סנקציה שהוטלה רק על מתי מעט שנמצאים מחוץ לקונצנזוס אפילו בקרב מתיישבי יהודה ושומרון – ועוד על ידי שר אוצר שנחשב לאחד הנציגים הבולטים שלהם בכנסת, עוד תתברר כגול עצמי שיפגע בהתנהלותם הפיננסית, כבודדים, כקהילות וכיישובים.
צריך להוסיף שלחרם אמריקאי יש השפעות לא רק על הערוץ הבנקאי אלא גם על כלל הסחר עם ארה"ב: עד כה הכרנו הגבלות כגון אלה שהוטלו על מוצרי יצוא מההתנחלויות (עם רוב החרמות ישראל התמודדה בהצלחה), אבל מה יקרה כאשר יוכרז חרם הפוך, כלומר על ארגונים וחברות ישראליות שפועלות בשטחי יהודה ושומרון או אפילו מוכרות שם את תוצרתן?
שר האוצר מודע לכל אלה, אבל קצת כמו עם הקפאת הכספים הן לרשות הפלסטינית (הגיוני) והן למועצות ערביות בתחומי ישראל (שערורייה), מדובר יותר בקשקושים, הצהרות בומבסטיות שנועדו לאוזני הבייס ופחות לביצוע. אז כן, מי שרוצה יכול להתלונן על המוסר הכפול שמפעילה וושינגטון, אבל את תושבי מדינת ישראל צריכים להדאיג יותר פטפוטי הרהב של מי שמופקד על הקופה הציבורית.
"אם המחיר יהיה הטלת סנקציות אמריקאיות עליי – אז שיהיה", אמר סמוטריץ' בהתרסה, עת דרש מהבנקים שלא לכבד את הצו הנשיאותי. הבעיה היא שהוא אולי נוהג כנער גבעות פוחז, אבל מכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, לפיכך – מה "שיהיה" הוא פגיעה אפשרית בכולנו.
המספר הנוסף
השבוע התבשרנו כי הגירעון בתקציב המדינה לשנתיים הקרובות עלול להיות גבוה בהרבה משהעריכו תחילה. בכמה גבוה? כאן נדמה שכל מספר זוכה – ולא בגלל שפקידי האוצר אינם יודעים לחשב, אלא מפני שהנעלמים במשוואה הזאת, ממשיכים להיערם על השולחן: ימי המלחמה למשל הם דוגמה מצוינת – היו מי שקיוו בתחילה שמדובר במבצע שיימשך ימים, היו מי שהעריכו שבועות, אחדים אמרו חודשים – ועכשיו יש מי שמדבר על שנים... אז "שנים" כנראה שלא (כי אז באמת מוטב היה להטיל פצצת אטום על עזה, כדרישת השר עמיחי אליהו) ולספוג את הסנקציות, אבל שנה היא כבר לא אומדן מופרך, בטח לא כאשר ארבעה חודשים כבר מאחורינו והסוף אינו נראה באופק.
כמה עולה כל יום לחימה? תלוי את מי שואלים – התשלום עבור חיילי מילואים תלוי במספרם – וזה משתנה בהתאם למשימות שמגדיר צה"ל. פרמטר מרכזי נוסף הוא החימוש – גם זה שניתן לנו מארה"ב כסיוע, הרי לא ניתן בחינם. האם המשימה זוכה לגיבוי אווירי יקר? ועוד – ולא רק בנו תלוי הדבר, אלא גם באויב. כך למשל, הפגיעה ביכולות השיגור של חמאס, הביאה לחיסכון במיירטים בצד הישראלי (היזכרו כמה טילים נאלצה ליירט כיפת ברזל לפני חודשיים וכמה היום).
וכל זה לא נעצר כאן – כי מפונים מהצפון והדרום עולים כסף, הייצור והחקלאות נפגעים גם בשל היעדרם של עובדים שגויסו, מתווי הפיצויים למיניהם לא הושלמו עד הסוף (כפי שיוכיח הסיפור בהמשך), השיקום הפיזי של ההריסות טרם החל – ויש כמובן גם עוד סעיפי הוצאה שקשה מאוד לכמת (אני יודע שנמאס כבר לשמוע את צמד המילים "היום שאחרי", אבל אם למשל ייכון בעזה ממשל צבאי, כהצעת חלק משרי הקבינט, אזי מצפות לנו הוצאות נוספות).
עד כאן ברור למה קשה לחשב סופית את הוצאות המלחמה, אבל מה שלא ברור הוא מהיכן יבוא הכסף. נסיגה אפשרית בדירוג האשראי של ישראל תייקר מאוד את ההלוואות שהממשלה תיקח כדי לסגור את המינוס – והוצאות המימון יהפכו לסעיף גדול וכואב בתקציב, ממש כמו בחשבונות הפרטיים של כל אחד מאתנו כשהריבית עולה.
אפשר היה לצפות מהממשלה שתתייעל, שתציג תוכנית חירום – ולא רק תוכניות (חלקן ריקות מתוכן) של סיוע לחיילי המילואים, שתקצץ כדי לתת דוגמה לאזרחים, שייאלצו לוותר בשנה הקרובה על חלק מהנאות החיים שבהן הורגלנו. רק שמבט על הצעת התקציב שמונחת על שולחן הכנסת מלמד שלא כך הוא – ומבט על מי שהגישו את התקציב הרע הזה לאישור הכנסת, מגלה שאולי היה נאיבי מצדנו לצפות בכלל לאיזשהו גילוי של אחריות, אפילו סמלית.
נכנס יין
לא, לא נדוש כאן בשאלה הרת הגורל האם הבל פיו של השר (הממונה בין היתר על רשות החברות הממשלתיות) דודי אמסלם מצחין מוודקה או מעראק (אני בכלל מאסכולת הוויסקי – אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה יכול להיות מצחיק), אלא נפנה מבט לרגע למקרה מקומי שממחיש את הבעיות שבמתווים השונים לפיצוי שמציעה המדינה לבעלי העסקים.
מזקקת יוליוס למשל, בקיבוץ חניתה, היא מופת של ציונות. ציונות בקטן, אבל תראו איזה יופי: לפני לא מעט שנים החליט יובל (ג'וב) הרגיל, להקים מזקקה שתנסה לארוז את הטרואר (הנוף, האקלים, הצמחייה ואפילו המגע האנושי) הישראלי בבקבוק. הוא החל לזקק מעין גראפה מקומית, ברנדי שמבוסס על ענבים ישראליים, ג'ין שמתובל בערער, זעתר ועוד – ותזקיקי פירות נפלאים, כולם מבוססים על תנובת הארץ הטובה (ש"התברכה" בבירוקרטיה רעה, אבל זה כבר לסיפור אחר). לא רק ציונות הייתה בפרויקט היפה הזה, אלא גם מקצוענות – והתזקיקים זכו להצלחה גדולה, נמכרו היטב, הפכו לחלק מתפריט האלכוהול של כל בר או מסעדה שמכבדים את עצמם, הכמויות הכתיבו גם הכפפה לתכתיבי הכשרות – והעתיד נראה מזוקק להפליא.
המלחמה מנעה את הגישה למזקקה. באחד מימי הרגיעה בוצע "מבצע חילוץ" של המלאי. למרות אי־הנוחות (בלשון המעטה) הזמנית, מצליחה יוליוס למכור יפה את תוצרתה – מתוך המלאי כמובן, אבל לא לייצר מלאי חדש, שכאמור מבוסס על קטיף, בציר או ליקוט, שאמור היה להתבצע בשטחים שחלקם חשוף לאש חיזבאללה.
אם לארוז את כל זה למשהו שאפשר לדרוש פיצויים בגינו, הרי שהצרות של יוליוס (נאחל להם כמובן שלא כך יהיה) יחלו כשייגמר המלאי, מבלי שמלאי חדש נוצר. אלא שאז אפשר שכבר לא תהיה מלחמה – אז ממי ועל מה אפשר יהיה לבקש פיצויים? לך תסביר לפקידים, שאפילו הם חמושים ברצון טוב, שהעבודה כעת אינה כדי למכור את מה שכבר מיושן בחביות שחולצו מהמזקקה, אלא לייצר מלאי שיימכר בעוד חודשים עד שנים מהיום.
וזו כמובן רק דוגמה אחת למורכבות של עסק קטן, מפעל חלוצי שמוציא את תהילת הגליל המערבי בארץ ובעולם כולו. מה נותר לנו לעשות? אולי רק להגביה את הכוס, לייחל לשובם של החטופים ושל כל חיילינו לביתם בשלום, לאחל הצלחה ללוחמים בשטח – ואם אפשר גם לבקש על עצמנו, שנזכה למקבלי החלטות שיהיו ראויים למסירות הנפש של העם הזה.