סוף־סוף: צה"ל זיהה סכנה לביטחון המדינה בפעילות מיליציות הפרא של איתמר בן גביר, וכוח מג"ב־ת"פ־צה"ל מטפל בהן באיו"ש. בניהול המלחמה בעזה בולם צה"ל את כוונות בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שדורשים לנוע לעבר ציר פילדלפי. הצבא מדלל את כוחותיו בעזה ובעצם מנהל את היום שאחרי.

נשיאת העליון בדימוס: "הממשלה בישראל היא החזקה ביותר מאשר כל שיטות המשטר"

במקביל לרון דרמר – שאף אחד לא סומך עליו בממשל ג'ו ביידן – הגיע לוושינגטון בשליחות צה"ל אלוף רסאן עליאן, מתאם הפעולות בשטחים, שדן עם אנשי ביידן וגורמים באו"ם בסוגיות שיקום עזה. קציני צה"ל מאפשרים כיום תיקון תשתיות אזרחיות בשטחי התמרון שפונו, תוך שימוש באנשי הרשות הפלסטינית שנותרו בעזה. מי שתוהה איפה מדינת ישראל, מוזמן לחטט בפרטי הטריוויה הרכילותית של הקטטות בישיבות הממשלה.

בינתיים אנחנו תקועים עם סרבנות חמאס וממשלת הימין להתגמש בנושא החטופים, האסירים והפסקת הלחימה. מצ"ב כלל ראשון בניהול מו"מ תוך כדי מלחמה: כאשר מעורבים בו פוליטיקה פנימית, בעיות אישיות ואידיאולוגיה דתית – אל תאמינו לאף אחד. בייחוד לא לאחד ששמו נתניהו. אצלו זו פתולוגיה שמחייבת אנליזה רפואית קלינית ולא אנליזה פוליטית או מדינית.

בעיקרון, כל המעורבים, מחמאס עד ארה"ב, מישראל עד סעודיה, ממצרים עד קטאר, כולל מערכת הביטחון וממשלת ישראל זו נגד זו – מפעילים דיסאינפורמציה באמצעות כלי תקשורת כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית שנלווית למו"מ. אזרחים סקרנים אמורים להבחין מי מדליף למי, איזה עיתונאי קונה חומרים עם כוכבית (מאמת, מצליב), ומיהם כוכבי וכוכבות התקשורת שקונים בלי לבדוק על תקן צנרת צמרת.

תעשו בעצמכם את ההקשר, אפרופו הראיון של בן גביר ל"וול סטריט ג'ורנל". לאכלאן מרדוק, טראמפיסט ובעל העיתון, נפגש בחודש שעבר עם נתניהו. מה הסיכוי שראש הממשלה מרים טלפון לבן גביר ואומר לו: אחי, סידרתי לך ראיון בעיתון הכי חשוב בעולם, זרוק לי עצם?

כדי לא להתבלבל, אזי בכל ספין או דיס יש גרגיר אמת, לפעמים שניים. לכן יש לחזור תמיד לחבילה הכוללת ולסעיפים שמהם ניתן להימלט, לדחות ולהאשים. במקרה הנוכחי מדובר במו"מ חילופי חטופים ואסירים, הפסקת לחימה והכנת תשתית להכנסת כוחות וכסף לעזה כדי למנוע אסון הומניטרי (לעזתים) ואסון ביטחוני־מדיני (לישראל).

אדים ריחניים

הדרך היחידה לצאת מהבוץ העזתי היא לקשור את כל המהלכים האלה לחבילה אחת בלוח זמנים קשיח ובהסכמת כולם. כל ניסיון לפרק את המרכיבים האלה ל"אם" ו"אבל" ו"אולי" ו"נמתין", דנים אותנו להמשך מרדף מדמם אחרי זנבנו בתקווה להרוג את יחיא סנוואר.
גם צה"ל במשחק הזה. יניב קובוביץ ב"הארץ" דיווח כי במחלקת ההשפעה באגף המבצעים (דיס לצורכי טמטום הציבור) טיקטקו סרטון שהראה גרירת גופות מחבלים בידי חיילי צה"ל עם כיתוב בערבית "אנחנו מזיינים אותם". כשהסתבר שקהל היעד הוא גם ישראלים, העיפו את האל"ם שהיה הרמ"ח.

המציאות אומרת שחמאס ילך להסדר רק כאשר מלאי התחמושת שלו יידלדל. מהיחלשות היכולת לשגר לעברנו רקטות, טילים ופגזים, עד לרמה של חוסרים בתחמושת אישית, כשמבחינה צבאית זה אכן הזמן של צה"ל להסתער. הבעיה, כרגיל, היא שלצה"ל אין מודיעין מאומת, ואיש לא יסתכן במלחמת מנהרות ראש בראש כשסנוואר ושות' עטופים בחטופים.

בינתיים מדובר בפוקר וב"דיונים" שאינם אלא הוצאת קיטור מצחין מישיבות ממשלה וקבינט. אין לדיונים האלה שום קשר למציאות שאותה קובעת מערכת הביטחון. המערכת קבעה בהמלצת קבינט המלחמה לאפשר העברה עזרה הומניטרית לעזה. ההמלצה נבעה הן מדרישה משותפת לממשל ביידן ולצה"ל והתקבלה ממגוון סיבות. ארה"ב, המפרציות ואירופה תובעות סיוע הומניטרי מסיבות שלהן, ומערכת הביטחון תובעת, כי המשך לחימה מחייב ריענון כוחות וחידוש מלאים באדיבות ארה"ב. וכי ללא הנחיה מדינית ברורה לאפשר סיוע הומניטרי, אנחנו במלחמת מאסף מדממת עם חללי שווא.

נפש בהמתו

מי שאמורה להכריע היא הממשלה, ובתצורה הקרבית שלה - הקבינט הביטחוני המורחב. בשפיץ יש קבינט מלחמה, שם אמורות ליפול ההכרעות. כלומר המלצות לקבינט המורחב שאמורות לקבל גושפנקה חוקית בישיבת מליאת הממשלה.

התהליך הזה נראה סביר למדי, עד שמגיעים לבחון כיצד זה עבד עד היום ומי בכלל יושב שם. למשל ישיבת הקבינט המורחב האחרונה שהיא קלאסיקה של דיון סביב השולחן במחילת הארנב. דווח שם כי יש הצעה האומרת שחטוף אחד ישוחרר עבור יום הפוגה במשך 35 ימים, פלוס שבעה ימים נוספים שבסיומם יתנהל מו"מ של שבוע על הפעימה הבאה. סך הכל 42 ימי הפוגה. לאחר פעימה זו יישארו בשבי עוד 100 חטופים, והמשמעות היא שייתכן כי ההפוגה תימשך 100 ימים נוספים.

כצפוי היו שרים שהתנגדו (לא ניכנע! נפרק את הממשלה!). נתניהו מתמרן את ההתנגדות באמצעות התשה בסגנון תורת השלבים המנטלית. "עדיין אין טיוטת הסכם, אלא מסגרת שהביאו המתווכים שמקובלת על ישראל ואפשר להתקדם איתה". כאן הרוויח נתניהו שבוע עד חודש, תלוי במצב רוחו של סנוואר. "לא יהיו אלפי משוחררים", הוא מרגיע באמצעות התרגיל העתיק של חולצת טריקו ב־9.99 דולר.

אין שם שר אחד שאינו מבין שההסדר בדרך, ובינתיים גם הם הרוויחו זמן קושיות בסגנון ארבעת הבנים של סדר פסח. החכם ששותק, הרשע שאומר "לא", התם שתוהה אולי אפשר ללכת ימינה, אחר כך שמאלה ואחר כך עוד פעם ימינה או שמאלה. וזה שאינו יודע לשאול, אז הוא צורח: למה עוצרים את המפגינים שמפריעים לכניסת הסיוע ההומניטרי לעזה? "אדוני שר המשפטים", השיב לו המפכ"ל, "אתם החלטתם על סיוע, ואני רק אוכף את החלטתכם".

ורק נתניהו, כמו הצדיק שמבין את נפש בהמתו, אמר להם בסיום ה"דיון" אם לא תסתמו, זה ידפוק לכם את האחלה ג'וב שסידרתי לכם. או בלשונו: "כוחנו באחדותנו, מקווה שכולם כאן יישארו, ואם לא, זה יפגע בכולנו".

אכן, כנופיית ה־64 רוצה למשוך זמן על הגלגל כמאמר אריק שרון, לפני שהוא הופך לגלגל עינויים וחרפה. מה שקורה סביבם מעניין אותם כמו דוח העוני האחרון ואלה שלפניו. החבורה הזו ניחנה במגוון מידות תרומיות כמו ציניות, הכחשה, התעלמות ופחד מתביעות עתידיות שחזק דיו כדי שידבקו זה בזה באחוות טובעים.

אין להם ההבנה שפערי הכוחות האדירים בינינו ובין חמאס (מינוס תחושת חמיצות על שלא הצלחנו למוטט ולחסל) הם כאלו שמאפשרים לנו ללכת להסדר מדיני אחרי שהרשות הפלסטינית תיכנס על כידוני צה"ל וארנקי המפרציות. וככה, על הדרך, ללכת להפסקת אש גם בצפון.
מה לא ברור כאן?