הגענו לשלב העונשים, איזה שלב מחורבן. הבנות שלי כבר עצמאיות מאוד, יכולות ללכת לקזינו לבד, לשרוף את החסכונות שלנו מבחינתן. אבל עם זה מגיעה מתיחת הגבולות ואיתה למרבה הצער גם חצייתם.
אחרי שיאיר נתניהו חגג על אהוד ברק, האמת המרה נחשפה מהמרפסת | מיקי לוין
לצד המציאות המורכבת, ניצבות הזדמנויות חדשות לשינוי עמוק במדיניות העולמית כלפי ישראל
מה זה בכלל עונש? איך אני יכול לתת עונש שיהיה מחנך לבריות אהובות כל כך? “חוסך שבטו שונא בנו", בתו במקרה שלי. ועדיין, לפעמים אני מעדיף לסבול את העינויים שהן מעבירות אותנו מלהיות האיש הרע, כי ייסורי המצפון שבאים אחרי עונש או גערה, הם איומים.
אני יכול להסתובב ימים בתחושה מחורבנת שמה שאמרתי היה חריף ובוטה מדי וציער אותן. איזו מילה זוועתית זו ״צער", קשה לשאת אותה כשהיא מכוונת למלאכיות הקטנות, לחיים שלי. זה, כמובן, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות להן. מצד שני, אם לא מחנכים ילדים, הם עלולים להידרדר ולהפוך לעבריינים וחלילה לי שהן תהפוכנה לבוני וקלייד או יותר נכון לבוני ובוני.
אל תטעו, הבנות שלי אומנם קדושות וטהורות, אבל יש להן פוטנציאל הידרדרות מובהק. כשהייתי ילד, לא היה פחד יותר גדול בשכונה להורים מאשר שהילד שלהם יתדרדר לתהומות עולם הפשע. לא שאל קפונה הסתובב חופשי באזור, אבל הנושא עלה תדיר בין ההורים ובבית הספר.
כל אדם בר דעת ואחראי נהג להרחיק את הילד שלו מילד אחר שעלול, על פי שיקול דעתו, להוביל אותו לדרך החתחתים הזו. גם ממני הרחיקו לא פעם מי שהחשבתי כחברים. כנראה שזו הייתה הערכה שגויה. ברוך השם, אין לי תיק פלילי, לפחות למיטב ידיעתי.
בחזרה למושאי החינוך. הילדות שלי יכולות להיות סוררות להחריד. זה יכול לבוא לידי ביטוי במכות שתורדנה אחת לשנייה או ביתר דיוק שהקטנה, בת שנתיים וחצי, מחטיפה לגדולה. זה לא ייאמן, כי הבכורה, מיכאלה, גבוהה ואנרגטית ולמרות זאת, הקטנה שמגיעה מעמדת נחיתות, בלי לחשוב פעמיים, ברגע שמשהו לא מוצא חן בעיניה, מורידה לה זאפטות. גם לי אגב היא יכולה לתת פה ושם קטנה.
מה עושים? מה העונש הנאות? להעיר? לנזוף? להתעלם? לחבק בחום ולהסביר? אלף שיטות קיימות, אבל אף אחת מהן לא מחמשת אותך בסבלנות אינסופית שתכין אותך לפיצוץ שנוחת לך על המוח בשש וחצי בבוקר כי אמי, הבונבון שלנו, לא מצאה את השמיכי האהוב ואתה הקורבן של התסכול הכרוך באובדן הרגעי.
הדברים האלו בכלל לא היו באים בחשבון כשאנחנו היינו ילדים, ובוודאי לא בזמן שהורינו היו ילדים. להנחית על הורה חבטה? לצעוק עליו? אחד הקומיקאים המפורסמים בישראל מספר במופעיו על כפכף קבוע למטרות חינוך שהיה בשימוש אמו. אותו כפכף נהג להתעופף בבית בהתאם למעשיו ועוונותיו, לפי תפיסת האם. זה היה החינוך ההרתעתי.
בדורות קדומים, זה אומר שלנו ומטה, היו מפליקים חופשי ואף יותר. ככה חינכו. זה לא היה טוב, אבל זה מה שהיה. היום אנחנו מחפשים את הנתיב הנכון והלא אלים, וטוב שכך. נמנעים אפילו מלחשוף את הבנות לגרם של אגרסיביות ואלימות בבית ובטלוויזיה. עם זאת, פתאום הילדה הגדולה יכולה להגיד לאחותה “אני אחנוק אותך". ואני אומר, לעזאזל, מאיפה היא למדה את זה?
אני ואשתי אפילו נמנעים מלריב מול הילדות, והנה היא אומרת משפט כזה שגומר אותך. ואז מתחילים הסרטים: נכשלתי בחינוך, לא עצרתי את הילדה הקטנה בזמן והיא הידרדרה. והפחדים, אוי איזה פחדים: שאצטרך להוציא אותה מבית הכלא, לשחררה בערבות. כמה סבל וייסורים יעברו עליה, ומה רבה תהיה הבושה שלנו. “בן כסיל תוגת אמו", צוין בכתובים, וזה תקף גם לגבי אב ובת.
הבוקר שוב נפתח בסערה עם התפרעות, בעיטות ולאטמות, שעפו עוד לפני שנוהל הגן החל. איך עליי להגיב? כל כך הרבה לבטים הובילו אותי לפתרון הכי יעיל בהתחשב בנסיבות: לאטום את האוזניים בעזרת הכרית, לתפוס מרחק קטן מהשתיים שהתנחלו לנו במיטה, עד כמה שאפשר (המיטה לא עצומה) ולהשאיר את החינוך למי שבאמת יכולה לשאת באחריות - אשתי. למדתי מהפוליטיקאים שלנו לא לעשות דבר. אם תהיה הצלחה, שני ההורים אחראים לכך, ואם כישלון ופדיחות? טוב, זה על אשתי.