הניחו לו לדמם | רון מיברג

מה שעשה ל"צ'יינטאון" בספר "The Big Goodbye" עושה סם וואסון ב"The Path to Paradise" לפרנסיס קופולה, לחברת ההפקות שלו אמריקן זואוטרופ ובעיקר למשימת ההתאבדות שהייתה הפקת "אפוקליפסה עכשיו" בפיליפינים. ספרים טובים ומאלפים על קולנוע נדירים יותר מסרטים טובים, אבל וואסון הוא מבכירי הזן של כותבים ותחקירנים נדירים.

רון מיברג על חגיגות ה-50 לספר "הסנדק" ופגישה אחת בלתי נשכחת
"הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו" וגם סרטים זוועתיים: פרנסיס פורד קופולה חוגג 80

הוא מדבר עם מאות מקורות, הופך ומפשפש, מחטט בניירת מצהיבה ובעיקר קושר את הקצוות הפרומים לחבילה שהיא כל מה שרצינו לדעת. הוא עקב אחרי "צ'יינטאון" מהרעיון הגולמי, דרך כתיבתו של רוברט טאון ותסריטאי הסתרים שלו, הביא את ניקולסון במיטבו ואת הכנופיה כולה ובראשה רומן פולנסקי. היו רגעים שבהם קריאת הספר הייתה מרתקת יותר מהסרט; זאת קצת מליצה, אבל לא לגמרי.

על קופולה נכתבו ספרים רבים, שאת רובם קראתי. הוא קרוב ללבי יותר מכל הבמאים האמריקאים; גם משום שהייתי בסביבה בעת ההתרחשות. כאשר קופולה קנה את בניין סנטינל הבנוי כראש חץ שחודו על שדרות קולומבוס, למדתי קולנוע חצי קילומטר משם. גם משום שעל פי תפיסת עולמו, כל מי שרצה לעשות סרט היה מוזמן לבניין ולהשתמש בציוד בחינם; ובעיקר משום שקופולה היה בעל מנטליות של מתאבד שיעי עם מצלמה ו"אפוקליפסה", לאוהבי קולנוע רומנטיים שגדלו מול אורסון וולס הופך מילד פלא לליצן בתוכניות אירוח ליליות, היה מוכן להיהרג בסרט על מלחמת וייטנאם. הפקה שגרמה לו לצאת מדעתו, לראות את אישיותו מתפצלת וקורסת בפרצי בכי וקתרזיס בבית דולף בסופת מונסון.

בצר לו, כשהרגיש רדוף ונבגד ובעיקר אבוד, שלח טלקסים הזויים ומטורללים לעורף הביתי, ואלה הגיעו מיידית לידי קהילת הקולנוע של סן פרנסיסקו, משום שהודלפו בחדווה מרושעת. את דרישותיו, דברי התוכחה הקשים שלו והגותו הקראנו בקול רם בשיעורי קולנוע. היה ברור לנו שאלה האיש והסרטים שמעניינים אותנו.

קופולה חשב שהוא עושה יותר מסרט. הוא לא ידע בדיוק מה, וההתלבטות כמעט הרגה אותו. הוא שאף למין היגד אולטימטיבי על אומנות וחיים, אופרה וגנריאנית עם פרויד, הסה והנטר תומפסון. זכינו לכך שוואסון מספר כעת את מעשה הקצר בחיווט מוחו של יוצר גדול ומגלומני המשוכנע בעליונות אינטלקטואלית. כל כספו ורכושו היו מושקעים בסרט שלא היה לו סוף. בכל אלה אין חדש לכאורה, חוץ ממה שוואסון ליקט ותפר בשקדנות כה מרשימה. אגב, במלאת לסרט 45, יש אופנה חדשה המבקשת לגרוע מגדולתו של הסרט ברגרסיה רוויזיוניסטית; אל תאמינו.

וואסון הוא ההפך המוחלט של "מאנק" מאת דיוויד פינצ'ר. הוא לא יוצא להראות שתסריטאי אלכוהוליסט מוכשר אמור לזכות בתביעת אבהות על "אפוקליפסה" ולקבל אותו למשמורת. התסריט שקופולה קיבל היה מין קומיקס מצ'ואיסטי שג'ון וויין היה אוהב. וואסון מחלק קרדיט נדיב לצוות של קופולה, אבל מוכיח ללא צל של ספק שהסרט הוא תוצאה של במאי גדול עם אש בבטנו שסיכן את הכל - כספו, רכושו, נישואיו, בריאותו ועתידו - וקפץ באנג'י בלי כבל.

יצירת מופת באה לעולם כאשר יוצר אחד בעל חזון חד־פעמי חותך כיהלום, מביט מעבר למגבלות המשחק והתסריט, ובמעשה קוסמות אלכימי רוקח יצירת מופת כשהוא מדמם לאורך כל הדרך וזוחל על זכוכית שבורה. המנטרה של קופולה הייתה, לא במילים האלה בדיוק, "איזה אומן גדול העולם מפסיד" אם יחבלו ביצירתי.

התסריט המקורי היה של ג'ון מיליוס ("שחר אדום", "קונן הברברי"), קולנוען מיליטריסט שהסתובב עם אקדח חגור למותניו; ג'ורג' לוקאס היה אמור לביים, אבל קרה נס ו"מלחמת הכוכבים" עניין אותו יותר. אחרת היינו מקבלים את קולונל קורץ כדארת' וויידר ב"אמריקן גרפיטי נוסע לסייגון". קופולה שִכתב את התסריט בניסיון לחדור דרך הצלולויד ולהגיע לאמירה אבסולוטית, רצוי אלמותית, על הרוע.

הצלחתו הגדולה של וואסון היא בתיאור אישיותו של קופולה המגלומנית, הרודנית, האוהבת, המגוננת והנאמנה לאנשיו. אבל יש בה מרכיב גדול של הימור, חרדה קיומית וחשש תהומי מכישלון.

קופולה הבין שדמותו של קפטן ווילארד זקוקה לקריינות שתסביר את הכוחות המניעים אותו ואת המאבק הפנימי שלו. לכן פנה למייקל הר, עיתונאי שבשירות המגזין "אסקווייר" היה בווייטנאם במהלך מתקפת טט ב־1968 והטקסטים שלו נחשבים למבריקים, לאמיצים ולהישגיים ביותר על המלחמה. ב־1977 פרסם הר ספר בשם "שדרים" (במו ידיי הגשתי אותו לתרגום לעברית וראיתי אותו נדפס, אבל הוא אזל, כולל בחנויות לספרים משומשים), מספרי המלחמה הטובים ביותר של כל הזמנים והראשון שהגדיר את וייטנאם כמלחמת רוק'נרול, סמים ופסיכדליה.

הר חזר הביתה עם תסמונת פוסט־טראומטית שהשביתה אותו לשנים רבות ודיללה את תפוקת הכתיבה שלו. הוא היגר לאנגליה וכתב את התסריט ל"פול מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק. הוא מת במדינת ניו יורק בן 76 ב־2016. העיתונאי שכתב את הספר המשפיע ביותר על מלחמת וייטנאם, נשמט מהתודעה ללא אזכור שהלם את מעמדו וכישרונו.

ההישג הגדול של וואסון לטעמי הוא האופן שבו הוא מפרק את סצינת הפתיחה של "אפוקליפסה", ודאי אחת הסצינות המפורסמות והחזקות בקולנוע; זאת המתעדת את ווילארד בחדר מלון בסייגון, מחטט בעצמו כדי לגלות את החומרים שמהם הוא עשוי.

וולטר מרץ', עורך הסאונד, ראה את כנפי המאוורר מסתובבות בעצלות בחדר, ושידך אותן לצלילי מדחפי המסוקים של קולונל קילגור. זה שמיליוס סיפר שהוא מבוסס בחלקו על גנרל ישראלי בשם אריאל שרון. סיפור על מלחמה, צלילה ודגים שכאילו אחראי לאמירה "צ'רלי לא גולש", שמעולם לא הצלחתי להוכיח את אמיתותו.

"הסצינה צולמה ב־3 באוגוסט 1976", כותב וואסון, "יום הולדתו ה־36 של מרטין שין. חדר מלון קטן, צפוף בציוד רב מדי, אנשי צוות וחום קיץ מעיק. התאורה הלהיטה את החדר. קופולה ישב על שידה כדי שיהיה לו קשר עין עם שין. הצילומים החלו אחרי ששין היה נצור לבדו בחדר ימים ארוכים. כמו שווילארד אמור היה להיות. 'הייתי מוטרף לגמרי', הוא אמר. זה היה הלילה של היום שבו נחתם הסכם הגירושים של ווילארד. הוא ניסה ולא הצליח להתקשר לגרושתו באוהיו, מקום הולדתו של שין. כל הנוכחים בחדר שחוו בדידות מתמשכת ונתק מיקיריהם, הזדהו איתו.

"כאשר המצלמות התחילו להסתובב, שין היה בסוף יום של שתיית אלכוהול ללא הפסקה. קופולה עודד אותו לקחת בקבוק ולקלף בעזרתו את השכבות החיצוניות של יוהרתו. אף אחד לא ידע מה יקרה. עם קופולה דוחק בו, נפלו המסיכות של שין; הצדיק הקתולי; שין האומן... הוא החל לרקוד ולהסיר את בגדיו...

"'מרטי, תביט בעצמך במראה', אמר לו קופולה מהשידה. 'אני רוצה שתראה כמה אתה יפה. תביט בפה שלך, תביט בשיער...', שין עשה מה שאמרו לו. אני אכן נראה יפה, הוא חשב, עומד עירום מול המראה. הוא התאמן בג'ודו, והאימונים ניכרו בגופו. הוא נראה חזק. 'אתה נראה כמו כוכב קולנוע', אמר לו קופולה.

"קופולה היה על סף התמוטטות עצבים. אחת מהן. הוא חשש ממה שהוא עומד לראות, מה יתרחש וכיצד זה ישפיע עליו, כבמאי וכגבר. 'תפחיד את עצמך, מרטי...'. שום דבר אינו מהיר יותר מהשתקפותך במראה, אמר שין לעצמו. הוא התכווץ וזינק קדימה, העמדת הפנים ביישה אותו. הוא ידע שעליו להסתיר את שברי אישיותו ואת מצבו הקטטוני מקופולה, או שיכשיל את שניהם. הוא חשש לבגוד באמת, לבגוד באחיו, שניהם בוגרי וייטנאם.

"מרוב בושה הלם שין השיכור בפרצופו של ווילארד כוכב הקולנוע במראה, שבר אותה, חתך את אגודלו, נהדף לאחור, מודע חלקית למשהו שהשתנה בו. קופולה לא ירד מהשידה. הוא לא צעק 'קאט'. הוא המתין והתבונן בשין מתפורר. כמה זמן יחכה? המצלמות עבדו והצוות שתק".

(מחוץ לסרט, היה לשין התקף לב. הוא היה על סף מוות וביקש כומר. על האלונקה בבית החולים עם ז'אנט אשתו לצדו, היא אמרה, "זה רק סרט, מותק". אבל זה היה התקף לב קשה עם התמוטטות עצבים. "התפוררתי לגמרי", אמר שין, "נשמתי נחשפה. בכיתי ללא הפסקה והפכתי לאפור; עיניים, זקן, שיער, הכל אפור". שין אושפז בטיפול נמרץ, וז'אנט ישנה על הרצפה לידו. ההפקה נסגרה לשישה שבועות שהיו נצח ועלו הון).

"שין התנדנד על רגליו, בוהה בדם שזרם על ידו. הוא היה כה שיכור, שבקושי עמד על רגליו. 'אוקיי, קאט', אמר קופולה. 'האם יש כאן רופא?' 'לא, תן לזה לזרום', התעקש שין. 'אני רוצה ללכת עם זה עד הסוף, כאן ועכשיו'. הוא היה שבור. מקופל על הרצפה, נשען על המיטה, הוא יילל כמו חיה. על המיטה נמרח דם. גם על החזה העירום שלו. הוא שיחק כל חייו כדי להגיע לרגע הזה. זאת הייתה הסיבה שבגללה בחר להיות שחקן: להגן על עצמו מלהרגיש כמו מרטין שין, יפה תואר וגברי, וכמו שקופולה קיווה, יהיר, אבל כועס, אלכוהוליסט, נשוי אבל לבד. מפורר לסך כל חלקיו. 'כמעט איננו', הוא קלט, 'מנותק לחלוטין מנשמתו'. 'הוא כועס על הכנסייה', אמר אחיו ג'ו אסטבז. 'היא עשתה לו כה טוב וגרמה לו כל כך הרבה כאב'. הוא קם על עצמו.

"'בן זונה...', הוא בכה על הרצפה. 'בן זונה...'. הוא נכשל כאב וכבעל, נטש נפשית את אשתו ז'אנט, כדי להפוך לווילארד. קופולה דחף אותו אל זרועות הרשע. 'אני רוצה שהשנאה בך תצא החוצה'. 'כשאתה אומר דבר כזה לאירי קתולי אכול אשמה', אמר אחר כך איש צוות, 'אין לו סיכוי'. כאשר הציק לו, לא ידע קופולה ששין הוא אלכוהוליסט. 'הלב שלי שבור, לעזאזל!' זה היה קשה ונדיר לצפות בהשמדתו המכוונת של בן אדם ולעמוד מהצד. 'פרנסיס', אמר איש צוות, 'עשה משהו מסוכן ונורא. הוא לקח אחריות של פסיכיאטר ושטף את מוחו של גבר רגיש ופגיע מדי'.

"הייתה בחדר תחושה מעיקה ולא אמיתית שאם קופולה יניח לטרנספורמציה להימשך, שין או ווילארד יתקוף אותו, או גרוע יותר. קופולה היה מודע לסיכון, אבל הטריד אותו דבר אחר: אם הוא לא ימשיך, אם הוא יצעק קאט עכשיו, הוא יאבד את מה שאמור לבוא לאחר מכן.
"באופן מפתיע, ירדה על שין שלווה. 'זה היה רגע חשוב בחיי', הוא נזכר. 'הסצינה הזאת במיוחד חשפה לי משהו עליי'".

הגיע הזמן להגיש לו טיפול רפואי. לא היה חשש לחייו, אבל לקופולה, שהיה מהורהר, מפוזר ומפורק לחלקיקיו הקטנים ביותר, הייתה מחשבה דחופה שחייבת הייתה למצוא את מקומה בחלל החדר הקטן: "זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא עושה סרט על וייטנאם או על מלחמה; עשיתי סרט על המקום השביר שבו כולנו נמצאים כאשר עלינו לבחור בין נכון ולא נכון, בין טוב ורע - וכולם נמצאים במקום הזה".

מרטין שין נחבש. אלינור קופולה, הרעיה, ראתה את צלם הסרט ויטוריו סטוררו ואת אנשי הצוות יוצאים מהחדר, מכונסים בעצמם שלא כהרגלם. בפנים היא מצאה את בעלה לבדו עם שין, שהיה במצב מסוכן של שכרות על המיטה, כשהוא מברבר על אלוהים ואהבה, שר "חסד מופלא" והתחנן שאלינור וקופולה ישירו איתו, לוחץ את ידיהם כה חזק, עד שהם איבדו תחושה באצבעות.

(בחיים, מחוץ לסרט, בכתה אלינור קופולה על הרצפה. היא גילתה שבעלה בוגד בה עם כמה נשים. עם שפנפנת פלייבוי שמופיעה בסרט. עם השמרטפית לשעבר של ילדיהם. עם מליסה מתיסון, לימים אשתו של הריסון פורד, שהייתה האסיסטנטית שלו ב"הסנדק 2". בעימות הבלתי נמנע בין אישה ובעלה, טען קופולה, שהיה מחופף לחלוטין, "כולם בסרט הולכים ללב המאפליה, אז למה לא אני?").

התחבושת על ידו של שין האדימה, הוא המשיך לדמם, והאחות נקראה לחבוש אותו שוב. כשהוא תופס את ידה של האחות, שין הכריח אותה להצטרף לשיר ולתפילה, והיא נעתרה כשהיא מבטיחה לו בהשתדלות יתרה, "ישו אוהב אותך, מרטי. ישו אוהב אותך". זה היה הרגע שבו ז'אנט אשתו ובנם נכנסו מהגשם, ושין שילב יחד את כל הידיים שעמדו לרשותו, ביקש מהם לרדת על ברכיהם, להתפלל ולהתוודות איתו.

קופולה נשא באוזני אלינור שארזה מזוודה דרשה ארוכה על מהות הקולנוע ועל הסרט שכמעט הרג אותו:

"זה כמו לפוצץ חור בסלע עם קלשונים. חייבים להשתמש בחומר נפץ. עלינו להשתמש בשיטות מודרניות. אינך יכול להגיע לירח עם פיזיקה של המאה ה־18. עליך להגיע עם פיזיקה של המאה ה־20. כשם שאינך יכול לאמוד נושאים חוץ־גלקטיים, כמו וייטנאם ונאצים, דרך הפריזמה של המאה ה־19 או מוסריות שנוצרה לפני 2,000 שנה. עלינו להיות מוכנים להיכנס לעידן חדש של מוסריות, אבל אנחנו מפחדים לעשות את זה מכיוון שזה יהיה לא מוסרי. זאת תהיה המוסריות החדשה, ואנו מקווים בכל לב שהיא לא תכלול תאוות דם.

"אנחנו מפחדים להשאיר מאחור את המוסריות הישנה, אבל כשאנו נאחזים בה, אנחנו חוזרים שוב ושוב על הדבר שממנו אנו הכי חוששים. הסרט אינו מטיף להרוג, אין לו עניין לשפוך דם. הוא אומר: עלינו לפסוע אל העתיד ללא פחד. אנחנו מפחדים מהלא נודע. אנחנו מפחדים ממהותנו האמיתית, כי היא כל מה שיש לנו. אירוע כמו וייטנאם, מאייר שוב כיצד תפיסת העולם המוסרית שלנו הרשתה לאימה להתרחש. פעם אחת ולתמיד עלינו להיות ברורים. אסור לנו לפחד מטיבנו האמיתי. עלינו להיאבק בו אם אנחנו רוצים לפרוץ דרך לרמה גבוהה יותר".

קופולה, כותב וואסון, לעולם לא מרפה מסרטיו. הוא תמיד מחפש את גרסתם הנסתרת מהעין, זאת הקרובה ביותר לחזונו המקורי. לכן יש גרסאות רבות של סרטי "הסנדק". גרסת במאי אחת אינה מספיקה לו. לכן יש "אפוקליפסות" כה רבות, ואני מדבר על יותר מאלו שבלי ועם 'המטע הצרפתי' ושפנפנות פלייבוי מתמסרות בגשם. לאחרונה הוא מצר על ההחמצה של "אחד מהלב" (1982), שאמור היה להיות סרט האהבה שלו ושאותו ביים מקרונוע הווידיאו שנקרא "סילברפיש". לא עלה בדעתו שקשה לשחקנים לשמוע את הוראות הבמאי שלהם בוקעות ממערכת הגברה בלי לראות אותו. קופולה הוא מה שנקרא באנגלית tinkerer. לעולם ישוב וינקר בסרטיו, יוסיף, יגרע ויזיז עד שיהיה מרוצה. עד הפעם הבאה.

45 שנה חלפו מאז שהציג את "אפוקליפסה" כ"סרט בעבודה" בפסטיבל קאן, וטרם נדם באוזניו שאון מחיאות הכפיים שהרימו את גג האולם עד שדעכו. זה סרט קאלט שאנשים רואים בו יותר מאשר יש בו, מכיוון שמה שלא הצליח לקלוט במצלמות כתב וסיפר קופולה פעמים כה רבות. "אפוקליפסה" קיים בממד שאינו קולנוע ואינו החיים עצמם, זה המקרקש בחלל ראשו של היוצר, שנדלק וכבה.

שם נולדה דרישת חברי מחתרת האפוקליפסה, עצומה באינטרנט, שקופולה יעמיד את הגרסה הדפיניטיבית בעזרת חומר הגלם שהם יודעים שחבוי בכספות שלו. יש להם רשימת דרישות מפורטת: שהמוזיקה של ה"דורז" (אלוהים ישמור) תלווה את הסרט לכל אורכו; שסצינת המסוקים תוצג במלואה, 30 דקות; שתשוחזר הסצינה המלאה שבה מקבל ווילארד את משימת החיסול שלו; שמרלון ברנדו יקריא בשלמותם את הפואמות שהקריא במקור. בסך הכל חמש שעות.

בפסטיבל קאן השנה יציג קופולה את "מגלופוליס", סרט שהוא עבד עליו 40 שנה ועלה 120 מיליון דולר ממכירת רוב נכסיו מתעשיית היין והאירוח. בן 84 ואחרי סדרה של סרטים גרועים, יריית הסיום של קופולה היא הצורך הבוער שלו להוכיח שהוא עדיין רלוונטי כמו נבואותיו ההיסטוריות על עתיד הקולנוע והאנושות.