הקיפאון האמיתי שמדרדר את מדינת ישראל לתבערה אזורית הוא הקיפאון הפנים־פוליטי שמונע התקדמות בהרגעת כל החזיתות, וכמו טרגדיה ידועה מראש, מדינת ישראל צועדת לקראת אירועי רמדאן שיש בהם פוטנציאל לתבערה. הפעלת צה"ל במלוא עוצמתו לכיבוי האש משמעה גביית מחיר כבד נוסף בחללים שלנו והרוגים שלהם. כל זה מוביל (בין השאר) לעולם שדוחק את ישראל באמצעות הליכים משפטיים למתחם המדינות המצורעות, כולל סנקציות. גם אם נציג תמונות מזוויעות וזעקות כאב משלנו, המערכת העולמית התהפכה ודורשת לגבות מאיתנו את מחירי פשעי הלחימה.

הגיבור בתחתונים: המסר שהצליח נבלני להעביר לפוטין לפני מותו
טורקיה שללה את אזרחותו של מנהיג "האחים המוסלמים": חמאס עלול להיות הבא בתור

הוויכוח עכשיו איננו מי צודק ומי אנטישמי אלא מי הטיפש שהכניס אותנו למלכודת הזו. בשבוע שעבר נראה שחמקנו מעונש מיידי כאשר בית המשפט הבינלאומי בהאג סירב לבקשת דרום אפריקה להוציא צו נגד הפעולה ברפיח. מוקדם מדי לשווק "ניצחנו" משום שהנימוק לדחייה היה כי הצווים שהוציא בית הדין בינואר מכסים ממילא גם את רפיח, כך שאנחנו עדיין בצלה של האשמה ברצח עם והליך משפטי נוסף בהאג. בנוסף, ב־2022 החליטה העצרת הכללית של האו"ם להיענות לפנייה של הרשות הפלסטינית לפנות להאג כדי לבחון את חוקיות הכיבוש הישראלי בשטחים. 87 מדינות תמכו בהליך. הדיונים החלו השבוע וחוות הדעת תוגש לעצרת לקראת סוף השנה.

הסיכוי לסנקציות גבוה למדי והדרך סלולה לבית הדין הפלילי בהאג, שם ממילא מתנהלת חקירה פעילה בעניין עזה והשטחים מטעם התובע קארים חאן. מכאן אגב עשויה לצאת החלטה גם על אחריות פלילית של יחידים, קובעי מדיניות וקצינים בכירים לפשעי מלחמה. בקיצור כל מי שהתיישב מעבר לקו הירוק ובייחוד מי שחצה את הקו והחזיק בנשק. תגובת ממשלת ישראל: אנחנו לא מכירים באנטישמים האלה.

אני לא יודע לאן יובילו הצעדים האלה ואם סנקציה פראית כזו או אחרת תוביל לשינוי כלשהו. אני יודע בוודאות שהפתיל האמריקאי מתקצר והולך. ממשל ביידן מתלבט בשאלה אימפריאלית: איך מחסלים פוליטית את נתניהו ושות' בלי לפגוע בשת"פ הצבאי עם ישראל שהוא אינטרס אמריקאי. סריקה של טקסטים עיתונאיים מעלה שלא ברור מתי ואם ממשל ביידן עשוי לאבד את סבלנותו האימפריאלית ככל שמערכת הבחירות שם קרבה והולכת. בצד התמיכה הצבאית מציף הממשל תוכניות להכרה ברשות הפלסטינית כחברה מלאה באו"ם, הקמה מחדש של משרדי אש"ף בוושינגטון (נסגרו בתקופת טראמפ) והקפאת הבנייה בהתנחלויות, שלא לדבר על כך שכל הסדר מדיני יתבסס על גבולות 1967.

בישראל, כרגיל, מתייחסים לדיווחים הללו כאל סימני נפט בקידוח סרק, אבל הלחץ מחלחל לציבור והממשלה מחפשת כל דרך כדי ללכד מאחוריה את העם, כולל גיוס אספסוף זועם לפולחן המוני של בכחנליה פטריוטית כמו הדחתו של ח"כ עופר כסיף שתמך באותה עתירה נגד ישראל בבית המשפט לצדק בהאג. חוק היסוד אומר שהכנסת תאפשר למליאה להדיח חברי כנסת רק במקרים של הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. כסיף לא מאיים בכלום על ביטחון ישראל. וצה"ל אכן פועל בברוטליות כשהוא שומר על חיי חייליו בנקודות החיכוך באמצעות מעטפות קטל שיוצאות מפרופורציה בלהט הקרב. זה לא רצח עם אבל זה מחייב התחשבנות פנימית עם מי שהביא אותנו למצב הזה. חמאס אשם? ודאי, אבל מי ששיחק לידיו זו ממשלת הימין על מלא טמטום.