אני לא יודע איך זה קרה לי, איך הפכתי פתאום למבוגר, ממש בלי ששמתי לב. נולדתי, למדתי ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים, נבחרתי לוועדת קישוט של הכיתה, שיחקתי בנבחרת הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה בתפקיד רכז, רקדתי סלואו במסיבת כיתה ביום שישי בערב עם סיגל, עם דנה, עם רותם, עם דפנה ועם עדי, ופתאום בלי ששמתי לב זה קרה, הפכתי למבוגר. ופתאום אני עושה את הדברים שכל המבוגרים עושים. אני עומד בתורים בקופת החולים, בסופר־פארם, בסופרמרקט, בבנק, בעירייה, ממתין.
פתאום קיבלתי הודעה על כך שאבא שלי הצטרף לטלגרם | ליאור דיין
רדו מעל מסך הטלוויזיה שלי: קושמרו ויונית רוב הזמן לא אומרים שום דבר | ליאור דיין
״היי אתה״, קראה לי הפקידה כשקלטה שאני מרחף, בוהה בחלל, ״התור שלך הגיע״. התקדמתי אליה לעמדה והתיישבתי בכיסא הנידונים לזיוני השכל שבעמדתה. ״על מה אתה חולם ככה?״, שאלה הפקידה כשקלטה שעדיין אינני מאופס. ״פשוט תהיתי למה היה לי כל כך חשוב לנצח במרוץ של הזרעונים לביצית״, אמרתי לה, ״זה גם די מוזר, כי אני לא כזה בן אדם ספורטיבי, אז אני לא מבין איך ניצחתי? למה הייתי צריך את זה? מה היה דחוף לי להפוך לעובר ולהיוולד? אפשר לחשוב איזה תענוג זה״.
היא הביטה בי בתמיהה. ״אוקיי״, אמרה בסמכותיות, ״בנוגע למה הגעת?״.
״לעולם?״.
״לא, לכאן, למחלקת חניה״.
״אה לכאן, למחלקת חניה, כן״, התאפסתי על עצמי והסברתי לה את הסיבה שהגעתי. ״יש דוח שקיבלתי והגשתי עליו ערעור, כי קיבלתי אותו בעצם כשחניתי בחניה הפרטית שלי ואני רוצה להגיש ערעור על הערעור שלא התקבל והבנתי שאת זה אפשר לעשות רק כאן פיזית ולא דרך האינטרנט״.
אסביר. לאחרונה הבנתי שאני צריך להיאבק עם החיים בכל הכוח ולשנות גישה. עד כה, אם קיבלתי דוח או נפלה עליי הוצאה זו או אחרת קיבלתי אותה כגזירה משמיים ואף על פי שידעתי שיש דרכים לנסות לשנות את הגזירה - נמנעתי מזה בכל כוחי מתוך הנחת יסוד שלא אתן למציאות לגרור אותי למקומות האפלים והעלובים ביותר שלה. אלא שאחרי שיחה צפופה עם רואת החשבון שלי הבנתי שההימנעות האידיאולוגית שלי מדברים כאלו היא לא דבר שאני יכול להרשות לעצמי יותר. אז החלטתי להיות מבוגר אחראי, לעטות כפפות ולהיאבק במציאות גם בתוך הרפש והעליבות אם צריך. וככה הגעתי לכאן, למחלקת חניה בעירייה.
״יש לך מספר הבקשה לערעור?״, שאלה הפקידה. ״יש לי מספר הדוח, לא מספר הבקשה לערעור, חשבתי שזה מספיק״.
״לא, אני צריכה את מספר הבקשה לערעור״.
הבטתי עליה וכמעט נשברתי ופרצתי בבכי. ״אדוני, בלי מספר בקשה לא אוכל לעזור לך״, היא אמרה, ״תשיג את המספר ותבוא שוב״.
בחזרה בבית זינקתי לארון שבו אני שומר את כל הקבלות והניירת והתחלתי לחפש את דף הבקשה לערעור שהדפסתי בזמנו. חפרתי ונברתי עוד ועוד, אבל המסמך לא נראה באופק. יצאתי החוצה לחצר לעשן סיגריה להירגע. השכנה החמודה שלי, שעברה בדיוק בשביל מול הבית שלי וראתה אותי מסתובב בלחץ בחצר, הביטה בי ושאלה אותי אם הכל בסדר. הייתי כל כך שקוע במחשבות שלא שמתי לב לזה.
״הכל בסדר איתך, ליאור?״, היא שאלה שוב. ״אה כן, כן, הכל בסדר״, אמרתי לה ופתאום נזכרתי שבעצם לא הכל בסדר, שבדיקות הדם שרופא המשפחה שלי שלח אותי לעשות חזרו והוא אמר לגשת אליו בדחיפות. נכנסתי מיד לאתר האינטרנט של קופת החולים כדי להזמין תור לרופא, אבל במחשב היה תור רק לעוד שבועיים. תפסתי את הראש בייאוש.
בקרוב אני אמור לעבור קופת חולים, אני רק מחכה לאישור של הביטוח הלאומי בשביל המעבר, וחששתי שבעוד שבועיים כבר אהיה בקופת החולים החדשה ואז אצטרך לעשות את בדיקות הדם מחדש ויש לי פוביה מזריקות ברמה שאני מתעלף לפעמים. עד שהצלחתי לאזור כוחות נפש כדי לעשות את הבדיקות האחרונות, אסור לי לפספס את כל זה. הבנתי שזה רגע גורלי, אז הרמתי טלפון לחבר שלי שעובד עם קופת החולים באיזה פרויקט שקשור למערכת המחשוב שלהם. ״נכון מעולם לא ביקשתי ממך כלום?״, אמרתי לו. ״דווקא ביקשת״, השיב. ״טוב, לא משנה, אני צריך לבקש ממך משהו, שתשיג לי טלפון אישי של רופא מסוים״. ״אני לא בטוח שזה אפשרי או חוקי״, הוא אמר. ״זה דחוף וקריטי וברמה של פיקוח נפש פרוצדורלי״, הכרזתי, ״אני מתחנן אליך, אתה יודע שאני אף פעם לא מבקש ממך כלום״.
״לא נכון, אתה מבקש, ודי הרבה האמת״, הוא אמר.
״טוב, זה לא משנה עכשיו״, אמרתי, ״זה לא הזמן להתקטנן״.
בסוף, החבר הנפלא שלי הסכים והשיג לי את הטלפון של הרופא. צלצלתי והוא די הופתע לגלות אותי על הקו. למזלי הוא, משום מה, מחבב אותי ואמר שאם זה היה מישהו אחר הוא היה מאוד כועס, אבל במקרה שלי זה אחרת. זה הכניס אותי לחרדה מסוימת שבסיסה המחשבה שאולי הבדיקות שלי היו כל כך גרועות שהוא מבין שמצבי כל כך גרוע ולכן הוא לא התעצבן עליי, כי אומנם אני חוצפן אבל גם ככה אני גמור מבחינה בריאותית. אתה הרי לא תתעצבן על מישהו שבריאותית הוא נמצא בקצה, בסוף. ״דוקטור, מה יש לי? משהו חמור התגלה? תגיד לי את האמת״, שאלתי אותו.
״חמור, לא״, הוא אמר, ״הכולסטרול שלך גבוה, ואם לא תעשה עם זה משהו, אתה תהיה בקבוצת סיכון להתקף לב".
״אבל אני עדיין לא שם, נכון?״.
״עדיין לא״, הוא אמר, ואני נשמתי לרווחה. ״מה שאני מציע לך, ליאור, זה לנסות ללכת ברגל למקומות שאתה מגיע אליהם בדרך כלל באוטו. הליכות יעשו לך ממש טוב למדדים".
״אבל דוקטור, לאן אני אלך? אין לי לאן״, אמרתי לו, ״אתה מכיר את השיר של דוד אבידן על זה ש׳מה שמצדיק יותר מכל, את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת'?״.
״זה לא הזמן להקראת שירים, זה הזמן להילחם בכולסטרול. תתחיל לעשות הליכות".
״טוב, דוקטור״.
ניתקתי את השיחה ותוך כדי כך נזכרתי שבעצם יש לי לאן ללכת - אני צריך לשנות את הכתובת של הבת שלי במשרד הפנים, כך שהיא תהיה משויכת מבחינה עירונית לגן שליד הבית שלי. משרד הפנים בקריית הממשלה, חשבתי לעצמי, לשם אלך ברגל, זה ממש קרוב לבית שלי. החלטתי ללכת על זה. נעלתי נעליים ויצאתי מהבית. כמה דקות אחרי שיצאתי נזכרתי שזה לא כמו פעם, אי אפשר להגיע למשרד הפנים מתי שבא לך, צריך להזמין תור מראש דרך האפליקציה הייעודית של זימון התורים במשרדי הממשלה. לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי בחזרה הביתה בראש מורכן. ״זה ממש מתיש להיות גדול״, אמרתי לעצמי, ״אני לא מבין מה היה לי כל כך דחוף לנצח במרוץ הזרעונים ולהגיע ראשון לביצית".