על רקע הגידול בצורכי כוח האדם של מערכת הביטחון בעקבות המלחמה, בא לעולם חוק הגיוס החדש: הצבא מבקש מהכנסת להאריך באופן ניכר את השירות הצבאי של חיילי הסדיר והמילואים. הצעת החוק הזו מקפיצה לקדמת השיח הציבורי, כמו הייתה רפלקס פבלובי, את סוגיית גיוס החרדים. בין לגופה, כמתבקש עניינית, ובין כקרדום לחתור בו לפירוקה של הקואליציה, בידי מתנגדיה הקבועים של ממשלת המחנה הלאומי.
השדרוג החד במעמדה של סוגיית גיוס החרדים בשיח הציבורי בישראל מאז בא לאוויר העולם חוק הגיוס החדש, גרם לשינוי דרמטי בגישה לנושא. אלא שהשינוי הזה הורגש פחות בחלק הגלוי של השיח. עיקרו התחולל ברבדים תת־קרקעיים הרחוקים מעין הציבור הישראלי.
אי־שם באזור הקריה בתל אביב, הרחק מאור השמש, בלחץ הנסיבות החדשות, התפרקה הבנה סמויה, ארוכת ימים וחשאית, המוכחשת בלהט מאז ומתמיד, וככל הנראה תוכחש לתמיד. מדובר בהבנה רבת־שנים שנרקמה בקריצה ובשתיקה בין קברניטי מערכת הביטחון, בייחוד הנוטים שמאלה, לבין מנהיגי הקיצוניים שבחרדים מתנגדי הגיוס. הבנה נרמזת שיצאה מהנחה משותפת שלצה"ל גיוס חרדים הוא כאב ראש מיותר.
על פי ההבנה הזו, גיוס כוח האדם החרדי הפוטנציאלי אינו חיוני. להפך, גיוס חרדים נרחב שייכפה על הצדדים בגלל שיקולי פוליטיקה ונראות, רק ייצר כאבי ראש - ונזקו יעלה על תועלתו. שהרי צה"ל בעת ההיא, על פי אי אילו אנשי ביטחון משובשי דעת, לא אמור היה להיות צבא גדול ומסורבל, אלא צבא חכם וקטן שבו ירבצו להם נערה ונער אשר יחדיו יכו באויב מול מסך משוכלל.
ציבורית, הייתה ההסכמה הזו מלכודת תדמיתית שנטמנה לזרמים המרכזיים בקרב החרדים ביוצרה תמונה מסולפת של התנגדות חרדית גורפת לגיוס כדי ללבות התנגדות ואיבה כלפיהם. בניגוד לתמונה המצטיירת, אנשי הזרם המרכזי בעולם החרדי לא התייצבו מעולם, באופן חזיתי, נגד הגיוס, ודאי לא ברמה העקרונית. אגודת ישראל קראה כבר ב־1948 לצעירים החרדים להתגייס, וחיפשה דרכים להקים יחידות שבהן נשמר אורח החיים החרדי. גם לרב שך, מנהיג הליטאים, הייתה עמדה ברורה הדוגלת בהתייצבות עם העם בעת צרה. היחידים שניהלו מלחמת חורמה נגד הגיוס היו אנשי הפלג הירושלמי ושליחי חסידות סאטמר בארה"ב. הרתיעה המסוימת בקרב חלקים בחברה החרדית מן הגיוס נבעה אך ורק מהחשש למחיר הדתי והתרבותי שהחשיפה של הנוער החרדי לחילוניות תגבה ממנו.
ההסכמה על נוסחה להגברה הדרגתית של שיעור הגיוס תוך בניית יחידות ייעודיות לחרדים, שכמעט הושגה במו"מ הקואליציוני ב־2019 בין ישראל ביתנו לאגודת ישראל, פוּצצה על קוצו של יוד. מצד אחד, על רקע התעקשות ניסוחית של הרב יעקב ליצמן, שהיה בה יותר משחק של כבוד ואגו ואי־רצון לקבל תכתיב של ליברמן ככתבו וכלשונו, ופחות משמעות ממשית ופערים מהותיים. מהצד השני חיפש ליברמן עילה להיפרדות מקואליציית הימין אשר לה היה מחויב ציבורית באותה עת.
בעוד חלקים נרחבים של השמאל רואים בסוגיית הגיוס, בין היתר, כלי לתקיעת טריז בשורות המחנה הלאומי ותומכים בו בהמוניהם (90%), רוב תומכי הימין (55%) תומכים עקרונית בגיוס חרדים, למעט תלמידי חכמים, עילויים, המקדישים חייהם לעסוק בתורה יומם וליל, בשם עם ישראל ובעבורו. אבל תמיכה זו בגיוס נמהלת כל העת בהזדהות הרגשית העמוקה עם שומרי גחלת היהדות החיים בעוני ולומדים תורה, ועוד יותר נמהלת עמדתם העקרונית, המצדדת בהכשרת החרדים לשירות צבאי, בזעם על ההתעלמות הבוטה בשמאל מתרומתם הייחודית של החרדים לביצור הרוב היהודי בישראל, שבלעדיו אין לנו קיום כמדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי.
אור הרעיון
בעבר, ויכוחים על ענייני דת ומדינה עם אנשי שמאל דוגמת השופט חיים כהן ושולמית אלוני, התנהלו על בסיס ידע מעמיק של הצד השני בעיקרי היהדות. כהן, אלוני ודומיהם בעידן ההוא ידעו להתמודד במישור ההלכתי ברמה של תלמידי חכמים. אבל לא צריך להיות איש שמאל בקי במיוחד כדי להבין את הדברים הבאים ולעמוד מאחוריהם בהסכמה מלאה: "כי שני סוגי תלמידי חכמים יש, תלמיד חכם שתורתו אומנותו ששקוע ראשו ורובו – כולו בתלמוד תורה ואינו יוצא ממחיצתה, ותלמיד חכם שאין תורתו אומנותו. הסוג הראשון פטור ממלחמת מצווה והשני מחויב בה. מלחמת מצווה שהיא מצווה כללית ושעתידו של ישראל תלוי בה – כל תלמיד חכם שאין תורתו ממש אומנותו, שאינו יושב יומם ולילה על התורה בלי לעבוד, להתפרנס ולנפוש בתקופות נופש כלשהן, חייב לבטל ולהפסיק את מצוות תלמוד תורה כדי להתעסק במלחמת מצווה".
אני מניח שגם זהבה גלאון ויצחק עמית היו חותמים על הדברים הללו, חרף העובדה שהם ציטטו מהספר "אור הרעיון" פרי עטו של הרב מאיר כהנא, שכידוע לכל לא היה מעולם חבר במרצ. אם נתרגם את הדברים למונחים מודרניים, המשמעות היא שכל תלמיד חכם שיוצא לחופשות בין הזמנים של הישיבות החרדיות אינו עונה על הקריטריון של מי שתורתו אומנותו. כל חרדי שלומד בכולל ומפסיק מתלמודו לצורכי פרנסה אינו עונה על הקריטריון של מי שתורתו אומנותו. כל תלמיד חכם שמפסיק מתלמוד תורה לצורכי ציבור ולאסיפה פוליטית זו או אחרת אינו עונה על הקריטריון של מי שתורתו אומנותו. כל תלמיד חכם שמפסיק מתלמודו כדי לשמוע מוזיקה חסידית ברדיו אינו עונה על הקריטריון של מי שתורתו אומנותו.
כל אלה חייבים להפסיק מתלמודם לצורך מלחמת מצווה. אפשר לקבוע באופן נחרץ שמרבית תלמידי החכמים והאברכים אינם נופלים בקטגוריה של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ואפשר לקבוע גם באופן נחרץ שהעם היהודי נתון במצב מלחמה. על פי הרמב"ם, למלחמת מצווה נחשבת גם "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ועוד הגדיל לומר בעניין הזה בעל השולחן ערוך שקבע כי "עזרת ישראל מיד צר כוונתו גם כן שיש חשש שיבואו עלינו". זאת אומרת, במונחים של ימינו, אפילו בשביל למנוע טרור – חובה להפסיק מתלמוד תורה ולצאת למלחמת מצווה באויב.
על רקע עמדתה הברורה של ההלכה, ספק אם גדולי הדור הנוכחי בעולם ההלכה ירהיבו עוז להעמיד עצמם ברגע האמת מעל הרמב"ם או בעל השולחן ערוך – ולצאת בדרישה לפטור תלמידי חכמים ממצוות מלחמה. בשל רגישות הנושא יובהר שוב: אין טענה לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. מי שעונה על ההגדרה הזו על פי מבחן ההלכה ראוי לקבל פטור מגיוס לצה"ל. לגמרי. בלי צורך בדחיית שירות. בהחלט ראוי שאותם יהודים חרדים שתורתם אומנותם יעסקו בשמירת הגחלת היהודית. שהרי מקובל על רוב הציבור שהיא חלק מהחוסן הלאומי של מדינת ישראל, וחשובה לא פחות מספורטאים מצטיינים.
אבל מאידך, לא ראוי שמרבית תלמידי הישיבה, שאינם הוגים בתורה יומם ולילה, יתכסו באצטלה של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם כדי לחמוק משירות צבאי בזמן חירום ולא יקבלו את ההכשרה הדרושה לביצוע שירותם ביעילות בעוד מועד. אני אומר דברים אלו חרף דמיון שטחי לדברי מי שלבם גס בכל מה שריח יהדות נודף ממנו. אבל אני יוצא מעמדת מוצא הפוכה. אני לא מתעלם מהבעיות שיש לחרדים בצבא בנוגע לכשרות המזון, שירות עם נשים וכו'. אבל אלה בעיות שניתן למצוא להן פתרונות כדוגמת יחידות גלאט כושר נפרדות. אפשר להגיע לגיוס כהלכה בהסכמה.
דווקא מי שלבו נחמץ נוכח שנאת החרדים בקרב ציבורים רבים בישראל ונוכח הדמגוגים והמסיתים המלבים את השנאה הזו כדי לקצור הון פוליטי, חייב לעשות הכל כדי להביא לשוויון בגיוס, ובכך לשלול מאותם קולות צורמים של הסתה ושנאה את נשקם העיקרי. ובכך גם למצות את מצוות שימור ממשלת הברכה הלאומית שזומנה לעם ישראל ולמדינתו, לאחר אין־ספור סיבובי סרק, עד ליומה האחרון על פי חוק. בתקווה שעד אז, מבעד לעננים, תפציע השמש ותזכיר שעננים מתפזרים והשמש שם תמיד