כאשר שארית שנותיך קצרה משמעותית מאלו שכבר חלפו, מתגנבת לחייך ההכרה שעליך לכייל את שארית זמנך. מה שהיה פעם הרהור פילוסופי על משמעות החיים, הופך לתקתוק מטרונום רועש ומציק. הגיעה העת להיות מדויק, בררן, יעיל ומודע יותר לזמן החולף; להפסיק לרדוף באובססיביות אחרי הפייבוריטים התרבותיים ולהרפות מהיומרה לצרוך כל ספר, סרט, אלבום וסדרת טלוויזיה שאין בהם חידוש אלא פעולה בחשבון עו"ש. יש אפשרות שהדילן הבא הוא פינוק שאינך יכול להרשות לעצמך.
משלחת ישראלית תגיע לקהיר: הרשימה שתגיש - והדרישה מחמאס
מה מצבו הבריאותי של סינוואר? בכיר בחמאס מגיב לשמועות
ברבות השנים הבנתי שלא נותר דבר מה חדש לומר על גיבורי התרבות שעדיין לא נמוגו בריטואל של כאב ואובדן, והם מהלכים על הגבול הדק בין רלוונטיות לפתטיות. הצורך שלי לתת להם תשומת לב מובן לי, כמו גם השאיפה לכתוב עליהם; קשה לוותר ולהפנות גב למי שעיצבו את השקפת עולמי. אולי קורא צעיר יתרשם לטובה וייתן להם צ'אנס. האמת היא שזה הזמן לפנות אל ערימת הספרים המאובקים ליד המיטה, לסיים את קריאת "מלחמה ושלום", "מובי דיק", "יוליסס" וקלישאות אחרות, כדי לא להחמיץ את הקלאסיקות שחגות סביבי כלוויינים מותשים.
אינך יודע מתי ינוקב כרטיס היציאה שלך, אבל מגיע גיל שבו מתפזר הערפל. כולם יודעים לעשות חשבון אלמנטרי של תוחלת חיים. עם החשבון הזה לנגד עינינו, צריך לקבל החלטות לפני שאלו יתקבלו עבורך.
זה הזמן להוריד את הזבל. והמוסד שנקרא אוסקר, המייצר המולה והבלים והוא רווי וספוג שחיתות ודורש תשומת לב מעבר לגודלו האמיתי בחיינו - הוא זבל. העיסוק בו אובססיבי ומעיק וקשה להימלט ממנו. ידיים רבות ומלוכלכות בוחשות בו ומשקיעות מיליוני דולרים לשמר אותו חי ותוסס בתודעה. שנים רבות מדי הוא יותר פוליטיקה וראיית חשבון מאשר אומנות ותרבות. ריימונד צ'נדלר העמיד את הדברים על דיוקם במסה מצלקת שכתב ב־1948 על הוליווד והאוסקרים. תרומתי לעצמי היא הסירוב לקחת חלק בהילולה הדוחה הזאת, שכבר מזמן אינה מוקדשת לאומנות הקולנוע. אני מסרב לקבל שעונת הפרסים שאינה נגמרת תהיה נקודת ציון משמעותית בספירה שלי לאחור. לא לצליל החצוצרות הצורם הזה אני רוצה למנות את השנים הנוקפות.
יותר משאני שונא את הטקס עצמו, אני מסתייג מהשטיח האדום המוביל אליו. כל מי שחומד ביס מהוליווד צועד עליו במיצג פורנוגרפי נדיר. בזחילה אטית, תוך שהם מודעים למצלמות ופונים אליהן בכוריאוגרפיה מיומנת, מבזיקים חיוכים, מרימים מכנס ונושאים שובל של שמלה, מתמסרים בכירי הענף לכתבים הממתינים להם, מתעלפים מהשמלות ומהחליפות ומתחנפים עד קבס.
אלו מראות קשים לצפייה של חבורה הדוניסטית ונרקיסיסטית, שהקשר שלה למציאות רופף, שהתכוננה לשטיח אצל מנתח פלסטי, בית אופנה, מאפר וספר, ויודעת לספק את שנדרש ממנה. מי שאינו נבהל מכוכבים מקשישים שמבחינה צורנית נמצאים במסע מתמיד חזרה אל הרחם, ומקווים שהפרצוף המורם והמתוח שלהם לא ייפרם בשידור חי או שפתיהם יתפוצצו, שיצפה בשטיח. זה מסקרן לראות נשים יפות בשמלות שקופות ללא בגדים תחתונים, ואופנת הפטמות הסוררות גם היא לא כואבת בעיניים.
אני חושש שבזמן שנותר לי זאת השחתה פושעת של זמן. אפילו אינני טוען שיש לי דבר מה דחוף יותר לעשות באותו רגע. אני שונא לרוץ בטבורו של עדר כאילו הייתי עם השוורים בפמפלונה. קשה לראות את מייקל דאגלס נראה כאביו; רק אתמול הוא נשנש בין רגליה של שרון סטון.
האוסקרים הם סוג של אסקפיזם זוהר ממציאות מרה ואפורה. אבל למי שמסרבים להפריד בין אומן לאומנותו, שווה לזכור שסוזן סרנדון אינה היחידה בציבור הזה שחושבת עלינו דברים רעים. זאת לא עילה לחרמות ונידויים, אבל גם בימים רגילים נמאס לי לראות חבורת אנשים מנותקים מהמציאות, מפרכסים איש את רעהו. המראה האנורקטי המתחדש של ניקול קידמן בדרכה לשוב ולהיות עובר, גורם לי לרצות לרוץ לדליקטסן הקרוב ולקנות לה כריך פסטרמה.
השטיח האדום נולד לנקר עיניים, להיות המראה של דוריאן גריי ויקום חלופי לזה שאנו חיים בו, אבל השנה הוא מקומם במיוחד בעולם שקורס אל תוך עצמו, שמתנהלות בו מלחמות ופוטין רצח את אלכסיי נבלני. מארגני הטקס ימצאו דרך להתייחס לאירועים הללו או לחלקם. הם גם יציינו את עמיתיהם שהלכו לעולמם ותמיד ישכחו כמה מהם. בעולם כה מסוכסך ומדמם קיוויתי שאפשר למצוא היגד שהוא יותר משמלה חשופה של ורה וונג והתקווה שתהיה תקלת מלתחה חושפנית. לזוכים שיסתערו בהמוניהם על הבמה יש זמן קצר ומדוד להודות לאקדמיה ולמשפחה. ג'ימי קימל ינסה לשעשע - אל חשש, יצטטו אותו בעיתונים - ויהיה פחות וולגרי ופוגעני מכריס רוק.
באוזניים רבות בתעשייה מצלצלת עדיין שתיקתו הרשמית המהדהדת של איגוד התסריטאים לאירועי 7 באוקטובר. הוליווד נוסדה על ידי יהודים שברחו מאנטישמיות באירופה והקימו אולפנים. חוץ מטפטוף של גינוי חמאס ותמיכה בישראל, התחבאו האולפנים מתחת לשולחן. החלטת איגוד התסריטאים לא להשמיע הגה הקימה את זעמם של יהודים רבים בענף. "השקט החריש אוזניים", אמר ראש הליגה נגד השמצה. מפיק יהודי הוסיף ש״היעדר תמיכה בישראל הרגיש כמו אגרוף בלבי וזהותי״.
רבים מ־11 אלף החברים באיגוד לקו בהלם מההחלטה להחריש ושקלו צעדים קיצוניים. זה היה צריך להיות טבעי ומובן מאליו לגנות טבח, אונס ומעשי התעללות באזרחים, אבל זה לא קרה. התאוששות מסוימת נרשמה כאשר ג׳רי סיינפלד, אריק רות׳ ואחרים כתבו מכתב פתוח לראשי האיגוד ושאלו מדוע לא גינו את הטבח כמו גופים אחרים. מכתב התשובה היה מחפיר. ״דעות חברי הוועד היו מגוונות״, כתבה נשיאת איגוד התסריטאים, ״לא הצלחנו להגיע לקונצנזוס".
התשובה דרדרה את המצב. עוררה מהומה, שבסופה הוציא האיגוד הודעה מטורללת יותר מתסריט גרוע. נאמר בה ש״אנחנו מנהיגי איגוד מקצועי אמריקאי ומודעים למגבלות שלנו וכורעים תחת גודל הקונפליקט".
זאת הייתה דרך לומר שהוליווד אינה ישות הומוגנית ויש לה היסטוריה ארוכה של אנטישמיות: מהצגה סטריאוטיפית של יהודים בסרטים ובטלוויזיה והדיבה הישנה בדבר העובדה שהיהודים שולטים בתקשורת. זה בערך הרקע לרגישות שעורר האף הגדול שלובש ברדלי קופר ב"המאסטרו" והטענה שדווקא הלן מירן הלא יהודייה גילמה את גולדה.
זה מתקשר גם לטענה נגד המוזיאון של האקדמיה לקולנוע, שהעניק התייחסות נאותה למיעוטים אך בקושי הזכיר את המהגרים היהודים שייסדו את התעשייה. חיים סבן תרם 50 מיליון דולר כדי לתקן את העוול בתצוגה מיוחדת ליהודים בגטו מוזיאלי שלהם. תוספת שלא נפתחה עד היום.
אני לא ניאנדרטל גמור. צפיתי (בבית) בשניים מהסרטים המועמדים לאוסקר: "המאסטרו" ו"אופנהיימר". אני מבין שהקרב הגדול הוא בין שני יהודים ושיקסע בלונדינית, אבל כנראה שהפור נפל הרבה לפני ההצבעה. קראתי את הספר שעליו מבוסס "אופנהיימר" עם צאתו, אהבתי מאוד וגם כתבתי עליו כאן. לכן לא אתחמק מהחובה לומר שהסרט אינו מצדיק את הרעש והצלצולים המלווים אותו בכל לכתו. יש בו הרבה ממה שאמור להיות, אבל הוא לא מאסטרפיס שמותיר אותך קצר נשימה. הוא יעיל ואפקטיבי עם ליהוק טוב, ויכול להיות שהוא אכן ראוי לפרס. אני יודע מה הוא היה יכול להיות.
"המאסטרו" לעומתו, כמו הדרעק הרגיל שברדלי קופר מוציא תחת ידו, אינו קרוב לפענח את ליאונרד ברנשטיין, את מיניותו ואהבתו לרעייתו, ובעיקר כושל ומזניח את יצירתו המוזיקלית. הפרוטזה של האף היהודי היא רעיון נואל; לא משום שהוא סטריאוטיפ אנטישמי, הוא לא; אלא משום שכאשר אתה מגדיל לשחקן את החוטם, מומלץ לטפל בשאר הפנים כדי ליצור סימטריה. ברנשטיין של קופר נראה כמו פינוקיו או בילי בוב תורנטון ב"סלינג בלייד".
"המאסטרו" הוא בדיחה בטעם רע והחמצה של איש ונושא. קופר יכול לשאת על גבו את "בדרך לחתונה עוצרים היכנשהו", אבל הוא אינו עשוי מחומרים של במאי־שחקן המטפל בנושא המחייב תפיסת עולם ועין טובה. "המאסטרו" הוא סדרת קליפים לא קוהרנטית ללא שלד עלילתי שמחזיק את אבריה המפוזרים.
את הספר "Killers of the Flower Moon", שעליו מבוסס סרטו של סקורסזה, קראתי בעניין, גם משום חשיבותו ההיסטורית. אבל מסקורסזה נמאס לי מזמן. "האירי" עורר את חמתי, ואמירותיו של הבמאי הנערץ ברבי־שיח קולנועיים מביאות לי את הסעיף. חוץ מזה, לא כל סרט זקוק לשלוש שעות ויותר, ומחויבותו של סקורסזה לאלימות בימים כה אלימים בחיינו היא כפייתית, גסה ומעבר לכוחי.
יש עונות שנה מתחלפות, ויש עונת פרסים. אף שוודי אלן בוטל, הוא נשאר הבמאי היותר מצוטט בחיי היומיום שלנו. אני נתקל בזה כל הזמן. כשהוא מגיע כאלבי סינגר ללוס אנג'לס ב"אנני הול" (1977), הוא אומר בצדק: "כל מה שהם עושים כאן זה לחלק פרסים".
פסטיבל "סנדאנס" נערך בינואר, והעונה נגמרת עם פרס המבקרים בדצמבר. ביניהם יש ים של טקסים ופסטיבלים. כפי שנכתב לאחרונה ב"אטלנטיק": "הסרט הראוי לא זוכה בפרס; הסרטים החדשניים באמת אינם מועמדים; תהליך ההצבעה הוא אטום, נבחש מאחורי הקלעים, חשוף ללחצים, ועל סרט מועמד מוציאים יחצנים 10 מיליון דולר כדי לקדם אותו. כך שהזוכה בפרס אינו בהכרח מי שמגיעה לו הכרה אומנותית. ועדיין העולם כולו רוקד לצלילי האוסקר וזולג מחשכת בית הקולנוע להשפעה אופנתית, כיסוי תקשורתי סמיך ומוגזם ושיח חברתי ברשת".
ההיסטוריה של האוסקר היא מאבק מתמשך להציג מראית עין של לגיטימיות אומנותית ולהתאושש מסדרה של סקנדלים, מבוכות, אמירות מקוממות ומטומטמות והעובדה המצערת שהוא "יהיה תמיד צעד אחד אחרי הצייטגייסט ומאיים להתמוטט על האקדמיה לאומנויות". כאשר קם קול צעקה ב־2015 על הדרתם של שחקנים ויוצרים שחורים, עשתה התעשייה מאמץ מרוכז - יכולת לשמוע את שריריה חורקים - לתקן את העוול. זה החזיק שנה אחת בערך לפני שגסס מאפיסת כוחות.
ועדיין העולם ממשיך לצפות, או נותן פומבי לסירובו לצפות, והדיון בחוסר הרלוונטיות של האירוע המשמים לחיינו והנתק בינינו לבין המומיות החנוטות היושבות באולם דולבי, הולך וגדל. גם שחקני עבר היו עשירים, אבל סרט מטופש על כלום לא עלה 120 מיליון דולר, ושחקן לא לקח הביתה 20 מיליון דולר עם אחוזים מהקופה. תקציבים מופרעים כאלה מצמצמים את הסיכון שהוליווד מוכנה לקחת על סרטים שאמירתם פחות ממיינסטרימית. כדי להוציא 100 מיליון דולר על סרט עליך להיות משוכנע שתקלע ללב הקונצנזוס, שהוא המאורה של היעדר מעוף וחופש אומנותי וצלחת פטרי של הפופוליזם. למרות הכל, ממשיך העולם לנהות אחרי "מצעד הפארסה של אנוכיות וולגרית ושביעות רצון עצמית".
שני ספרים שראו אור לאחרונה שופכים אור על אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע והאוסקרים. "Oscar Wars: A History of Hollywood in Gold, Sweat and Tears" מאת מייקל שולמן, חושף את הדרמה, המעשיות המביכות והמרתקות של הבהלה לזהב במשך יותר מ־90 שנה. "אם יש מוטיב המאפיין עשרות שנות אוסקר, זה כוח: למי יש אותו, מי נחוש להחזיק בו ומי פולש להיכל הזהב כדי לחטוף אותו". הספר מספק הנאה רבה יותר מהטקס עצמו. שולמן מאייר את האמירות שלו בעובדה תמוהה כשלעצמה: סרטים מצליחים כ"בוני וקלייד", "הבוגר" ו"2001: אודיסאה בחלל", לא זכו באוסקר.
הספר "Everywhere an Oink Oink" הוא מרקקה למררתו של דיוויד מאמט המתנפל על הוליווד במלאת 40 שנה ליצירתו הקולנועית. השנים האחרונות לא היטיבו עם מאמט; לא עם נטייתו הפוליטית, התנהלותו ובעיקר הסרטים שכתב וביים. ועדיין הוא נושך וצולף באסופת מאמרים שבה הוא מעליב את מייק ניקולס, סמואל גולדווין, רידלי סקוט ואחרים. מאמט הוא להביור חורך של משטמה, שמשאיר כוויות בדרגה 3. קשה לזהות בספר את מי שכתב את "גלנגרי גלן רוס", "פסק דין" ו"כשכש בכלב". "לביים סרט זה כמו לשחק שח תוך כדי היאבקות", הוא כותב ומצביע על כל מה שיכול להרוס סרט כמו תסריט, תקציב, לו"ז ומפיקים מושחתים.
האוסקרים הם כמובן קולב לתלות עליו שנים של התפכחות מרה מהקולנוע, בעיקר האמריקאי. לפעמים עליי להזכיר לעצמי כי למדתי קולנוע ושעשיתי כמה סרטים. לא התעוררתי באכזבה אלא המציאות לקחה אותי למקום אחר. את המשיכה הראשונית אני מתקשה לשחזר; לא רק בגלל ציניות והשלמה עם גורל. כמו בני דורי, זה קשור ודאי ל"אזרח קיין" ואורסון וולס.
היוצרים שנתנו תקווה לקולנוע הם מי שהשתתפו בהוצאתו להורג. הרשימה ארוכה, אבל אני מסתפק בסטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס, מהאנטי־אינטלקטואלים והפשטניים בבמאים עם מגע הזהב. הם הציבו את התקציבים על מאות מיליונים לסרט; הם הרחיקו את עדותם לעולמות רחוקים ודמיוניים כדי לא להסתכן באמירה פוליטית נוקטת עמדה; הם הטביעו אותנו בסרטים עם קשר רופף למציאות מתוך צורך כפייתי לבדר אותנו מבלי להכריח אותנו לחשוב. האפשרות שסרט על כלום יכול להכניס מיליארד דולר ולהטיל ביצים שמהן יבקעו סרטי המשך, היא שהרחיקה יצירת קולנוע קאמרי קטן מחוץ להישג ידם של יוצרים מוכשרים.
לעתים ספילברג התעשת ועשה סרטים שצעדו בכבדות בנתיב היסטורי. אבל גם "רשימת שינדלר", "לינקולן", "מינכן" ואחרים היו גרסה אלטרנטיבית להיסטוריה ועיקר כוחם בשחקנים, בתקציב הפקה ובאיכות ויזואלית ולא בפרשנות עמוקה ומאתגרת לאירועים מהעבר.
אינני יודע להצביע היכן נולד הצורך המבקש להעסיק אותנו זמן רב ובקול רם מדי בשאלות זניחות כמו מי יזכו בפרסים. לא שמתי לב מתי זכתה אחת התעשיות הנהנית כל כך להביא את עצמה לסיפוק בתמיכתה נטולת עמוד שדרה עצמאי של התקשורת. מתי התגייסו כולם לתהות, ולתהות שוב, מי יזכה ולמה ומי לא ומדוע; האם הבחירה היא אנטישמית, אנטי־שחורה, אנטי־מוסלמית או סתם אנטי.
השנה האחרונה סיפקה זירה רחבה לאמירות חדות ואמיצות על המצב, אבל אני מנחש שחוץ מלצאת ידי חובה או אמירה ספונטנית של המנחה קימל, הקירות לא ירעדו. אולי תתגנב מחאה מכאן ומשם. אולי הקהל יקום על רגליו בתשואות. אבל זה כה לא מעניין שזה עצוב.
הבעיה היא שלמחרת השידור והמסיבה של "וניטי פייר", תצא לדרך התחרות של השנה הבאה. אני מסרב לקבל שהריק הזה יסמן עבורי את הזמן החולף.