הסתיימו הבחירות המקומיות. למרות חודשים ארוכים בהם מתנוססים בחוצות שלטי שנאה לביבי, עם אותיות שכל אחת מהן בגובה שחקן כדורסל, הסתבר שהישראלים לא מטומטמים והם לא בחרו על פי מסרי ההסתה של אלה שהשנאה לביבי מניעה אותם לפני כל שיקול אחר. בגדול, היחס בין הקבוצות האידיאולוגיות והחברתיות בישראל נשאר דומה. מבחינה זו, הבחירות האלה היו מיותרות. זה שיעור שמלמד כי גם בחירות ארציות טרם זמנן מיותרות.
האיום של גלנט: ״לא אגיש חוק גיוס בלי הסכמת כל חלקי הקואליציה״
נלחם ברון קובי וניסה שנים להזיז את פרוש: "דרעי הוא המנצח הגדול של הבחירות"
טיפשי לעסוק בבחירות, לספור קולות, לעסוק בסיבוב שני בחיפה או במהפך במצפה רמון, בתקופה שבה חיילי צה”ל נלחמים על חיינו ונהרגים יום־יום, ישראלים עקורים מביתם, ובעיקר: חטופים שלנו נמצאים בידי רוצחים שאנחנו מנסים עכשיו להשיג את הסכמתם לעסקה. עסקה. איזו מילה מעוותת. הרשו לי לעסוק לרגע במילה הזו שהורגלנו בה.
לא. אסור להסכים לעסקה. אסור להסכים למילה עסקה. ואם מסכימים, צריך לעשות זאת מתוך זעקה של מחאת משועבדים שעושים להם עוול. כרגע אנחנו משועבדים לרוצחים. נלחצים ונכפים בידי רוצחים מרושעים. עסקה איתם שייכת לתחום הרע, וצריך לזכור שכאשר אנחנו עושים עסקה, אנחנו משתפים פעולה עם הרע, מתוך כורח נורא.
זהו הרוע, כי אין צידוק לכך שחטפו לנו נשים, ילדים, זקנים. גם אין צידוק לחטיפת גברים ואף אין צידוק לחטיפת חיילים והחזקתם בעזה בתנאים קשים. עכשיו, אחרי שחטפו, סוחטים אותנו ומובילים אותנו למקום נמוך של משועבדים. דורשים מאיתנו לכופף עקרונות אנושיים ולשתף פעולה עם הרוע.
ככלל, הישראלים מקבלים את העובדה שהמדינה עושה עסקה כזו עם ארגון כמו חמאס כאילו זהו דבר מתחום המותר. אני לא שומע את זעקת המחאה על כך שאנחנו עוסקים בטבעיות בעסקה כזו. אולי אנחנו חייבים, כי אין לנו ברירה, אבל מישהו גם צריך להשמיע את זעקת המחאה, ואותה לא שומעים.
כמעט שכחנו שחטיפת הישראלים על ידי מחבלי חמאס היא עוול שאין לו צידוק בהתנהגות האנושית או בחוקי המלחמה (שכל כך מקפידים שנקיים מצדנו). אנחנו מקבלים כמובן מאליו משא ומתן בו אנחנו משחררים מחבלים מבתי סוהר תמורת חטופים. אם היינו מגיעים למצב שבו היינו מחליפים אחד מול אחד, אסיר פלסטיני מול חטוף ישראלי, היינו רואים זאת כהישג נפלא. אנחנו כמובן רחוקים מסוג כזה של הסכם, ודורשים מאיתנו יותר ויותר ויותר, אבל כמו שכבר אמרתי: עצם המשא ומתן הוא פסול כי חמאס צריך לשחרר את כל החטופים מיד, בלי שום תמורה. זה המצב הטבעי. את זה חייבים לזכור גם כאשר כפוי עלינו לעשות אחרת.
הישראלים שמקבלים את המצב שבו אנחנו משלמים עבור החזרת תינוק או אישה, נוטים גם לקבל את ההבדל שחמאס עושה בין נשים וילדים ובין חיילים. לא. אין הבדל. במלחמה אומנם יכול צד אחד לשבות חייל של צד אחר, אבל יש כללים לשבי כזה. על פי דיני המלחמה חייל שבוי חייב לקבל, למשל, ביקורים של נציגי הצלב האדום, וחייב לקבל עוד הרבה תנאים שחיילי וחיילות צה”ל החטופים לא מקבלים. מצד שני, אסירי הארגונים האלימים הפלסטיניים הכלואים בבתי הסוהר בישראל מקבלים את התנאים האלה והרבה יותר, למרות שלפי אמנת ז’נבה הם אינם חיילים ואינם שבויי מלחמה. לכן, במצב הקיים מול חמאס אין הבדל לדעתי בין חייל חטוף ובין אזרח חטוף. את כל זה אנחנו שוכחים לגמרי וצריך להזכיר זאת.
לשעבוד שלנו אל הכללים המעוותים האלה נוספת העובדה שיש בעולם המערבי כוחות שמקבלים את המצב. לא רק מפגינים שקוראים להשמיד את ישראל, אלא גם מנהיגים בעולם המערבי שמקבלים את המצב, כאילו יש בו טבעיות מסוימת. כן, אני מתכוון גם לאיומים של ביידן. אסור לשכוח להודות על העזרה של ביידן, אבל אסור גם להיכנע לדרך שהוא מנסה להתוות, שבסופה סכנת שתי המדינות. לארצות הברית יש היסטוריה גרועה של הבנת אכזריות ושקרנות העולם. מי שעושה דה־לגיטימציה לשלטון הממשלה הנוכחית בישראל מזכיר לי את הדה־לגיטימציה שעשתה ארצות הברית בזמנו לשלטון של דרום וייטנאם ולשאה האיראני, וגם את הדרך שבה ארצות הברית טיפלה באפגניסטן. בשלושת המקרים האלה, בנות הברית של אמריקה קרסו. הגיהנום הגיע.
ומול סכנות כאלה ורוע כזה אנחנו סופרים קולות של חיילים בבחירות לעיריית טבריה, או הופכים את השינוי בעיריית חולון לעיקר החדשות. או מפרסמים שלטי ענק בקריאה לבחירות ארציות חדשות טרם זמנן.