1. מהפך. בשנת 2023־2024 המפגינים ברחובות שנאבקים נגד עוולות השלטון נתקלים במשטרה אכזרית, המשתמשת נגדם במכת"זיות, פרשים, רימוני הלם ושוטים המיועדים להצלפה בסוסים.
בחצר של אסד: כך השתנה אופן הפעולה של ישראל בסוריה מאז ה-7.10
איראן לחיזבאללה: להיערך למלחמה כוללת מול ישראל שתיפתח בקרוב | דיווח
רוב המפגינים הם קשישים, פנסיונרים, אשכנזים. חובטים בהם, משפילים אותם, עוצרים ואוזקים אותם. השלטון חושב שהם לא נחמדים. שלוחיו - השוטרים - מתנהגים בהתאם לכך, כשיש להם גיבוי מהשר לביטחון לאומי.
על המפגינים של התקופה האחרונה אומרים חלק מחברי הממשלה והכנסת שהם בוגדים, שמאלנים, אנרכיסטים, שכל רצונם הוא להחליף שלטון שנבחר כחוק, ובעיקר את העומד בראשו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הצוות המקיף את נתניהו הם בני עדות המזרח בחלקם הגדול. שבעים, שמנים, עשירים. יש להם רכב שרד ונהג, יש להם עוזרים וגם מאבטחים. המוטו שלהם בחיים הוא שלוש הכ"פים של מיקי מכלוף זוהר: "כסף, כוח, כבוד".
הפשטות, התמימות והלהט המהפכני של הפנתרים השחורים של שנות ה־70 נעלמו. דוד ביטן, דודי אמסלם, מאי גולן ומיקי זוהר החליפו את צ'רלי ביטון, את סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש. מה שנשאר הם רק הזיכרונות.
השבוע, כשצ'רלי ביטון נפטר, חשתי מכה בלב. היו לי מאות שעות עם צ'רלי ביטון. פעלנו יחד, חלמנו יחד. כשהלך לכנסת, עבר לגור בווילה ונהג בוולוו, הקשר התרופף עד המחאה של 2011, שבה חזרנו לחשוב, לחלום ולתכנן דברים מתוך רצון לשנות את פני החברה הישראלית.
נכשלנו.
מותו החזיר אותי לזיכרונות מהימים ההם, לפני למעלה מ־50 שנה. הפגנות הפנתרים השחורים היו בשיאן, והמשפט של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר "הם לא נחמדים" הפך למטבע לשון שנכנס להיסטוריה. משטרת ירושלים ניהלה כמעט מדי יום, בכל פינה בעיר, קרבות רחוב עם צעירי הפנתרים, רובם משכונת מוסררה וקטמון.
הפנתרים לא היו מנומסים, הם לא עשו חשבון, לא לממשלה ולא לעומדת בראשה, ולא למשטרה ולקציניה, שלא ידעו איך לאכול את התופעה שצעירים ללא מורא מתעמתים איתם, חוטפים מכות רצח, נעצרים, משוחררים וחוזרים לקרבות רחוב.
טענות הפנתרים על קיפוח בחינוך, במקומות עבודה, בדיור ובשירותי רווחה היו מוצדקות. בין הצעירים, רובם הגדול יוצאי עדות המזרח, היו כמה אשכנזים שפעלו עם ה"פרענקים" בשיתוף פעולה הדוק, שמדי פעם גרם לשוטרים מבוכה ובלבול.
2. אחד המקרים שזיכה את הפנתרים בהרבה תגובות אוהדות בציבור היה פרשת גניבת החלב. באותם ימים היו מניחים החלבנים לפנות בוקר בקבוקי חלב ליד דלתות לקוחותיהם בשכונות של העשירים.
לילה אחד, במבצע מתוזמן ומתוכנן היטב, פשטו צעירי הפנתרים על דלתות תושבי השכונות העשירות, גנבו את הבקבוקים והעבירו אותם לתושבים במצוקה בשכונות העוני. אף שבעיתונים לא אהדו מי יודע מה את פעילות הפנתרים, זכה המעשה לכינויים בסגנון "רובין הוד בירושלים".
לצד זאת הייתה ביקורת על הפנתרים, שגנבו את החלב וגרמו נזק כספי למחלקי החלב, שנדרשו לשלם עבור החלב הגנוב שלא הגיע ליעדו. ביקשתי מצ'רלי שיבדוק עם ראש ארגון החלבנים כמה נזק נגרם לחלבנים שבאזורם נגנב החלב. ראש הארגון אמר לתקשורת שהפנתרים חארות ופגעו בפרנסה של החלבנים המסכנים.
אחרי בירור נאמר לנו שגובה הנזק לחלבנים היה 351 לירות. העברתי את הסכום לצ'רלי, והוספתי לו תלושי קנייה בסך 50 לירות כפיצוי לכל אחד מהחלבנים שנפגעו. החלבנים שהיו נגדנו עברו לצדנו. חלפו עשרות שנים והגיעה מחאת 2011. עמדתי עם צ'רלי ביטון מאחורי הבמה שעליה נאמה דפני ליף, ממנהיגי המחאה. העלינו זיכרונות מימי הפגנות הפנתרים הסוערות ומפרשת גניבת החלב.
צ'רלי התגלגל מצחוק כשנזכרנו איך הוא וסעדיה מרציאנו ז"ל ברחו לתל אביב, כשהיו דרושים לחקירה במשטרת ירושלים. אני הסתרתי אותם בדירת גג ברחוב שדרות נורדאו בתל אביב, שלידידה שלי היה המפתח שלה.
מאוחר יותר החלטנו שהם יסגירו את עצמם באירוע מתוקשר, ביום מסוים, בשעה מסוימת בכיכר ציון בירושלים. התקשורת המקומית והזרה סיקרה את אירועי הפנתרים בהיסטריה. הודעתי למשטרה שאני מביא את הפנתרים, שהיו בחזקת עבריינים מבוקשים לחקירה, לכיכר ציון. אך התנאי שלי היה שלא ינהגו נגדם באלימות ולא יעצרו אותי בגין הסתרתם. משטרת ירושלים השקיעה מאמצים אדירים ללכוד אותם לפני שיגיעו לכיכר ציון.
צ'רלי התגלגל מצחוק כשנזכרנו בתרגיל ההסחה שעשינו לשוטרים. "מה עם התיירת החתיכה ההיא עם המוסטנג האמריקאי?", הוא שואל. "חיה ובריאה ומוסרת לך ד"ש", אני עונה לו.
התיירת, גברת ל', הייתה באותם ימים אישה נאה ואמידה שנרתמה לעזור לי בכל מבצע שהיה כרוך בעזרה לאנשים במצוקה. היא הסכימה להסיע אותנו במוסטנג שלה לירושלים. לקראת הגעתנו לעיר נדחקו צ'רלי וסעדיה בין שני המושבים, ועליהם ישבו שני הילדים התאומים של גברת ל'. עברנו את מחסומי המשטרה הרבים בקלות. איש מהשוטרים לא העלה בדעתו שהגברת המהודרת ושני הילדים במושב האחורי שנפנפו להם לשלום מסתירים במכונית את הפנתרים המבוקשים.
בכיכר ציון המתינו עשרות עיתונאים וצלמים והמוני שוטרים. כשיצאו הפנתרים מהמוסטנג, היו השוטרים המומים - הם קיוו שהפנתרים יילכדו בדרך ולא יגיעו לכיכר.
המצלמות תקתקו, השוטרים התנפלו על המבוקשים, ובלי עדינות יתרה אזקו את ידיהם והשחילו אותם למכונית משטרה, שיצאה עם סירנה זועקת לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.
בחזרה ל־2011. כשדפני ליף יורדת מהבמה, מלוות אותה מחיאות כפיים של עשרות אלפים שזועקים נגד מדיניות הממשלה. דפני מגיעה אלינו, חיבוק קטן. עם חיוך ממזרי היא לוחשת לי: "אני נותנת לך את הקרדיט על השם 'מעברת נתניהו' לשיכון האוהלים שהקמנו".
צ'רלי ואני, שועלי קרבות ותיקים בענייני הפגנות ומאבקים ציבוריים, מרגישים במוצאי השבת ההיא מאושרים - משהו חיובי קורה. החיבור של האנשים הרבים שהגיעו להפגנה הוא מדהים. אלו לא אנשי ה"מגיע לי", אלו אנשים עובדים, לומדים, משרתים, תורמים, שדורשים מהמדינה, שרק דורשת מהם, שגם תתמוך בהם כדי שיוכלו להמשיך לתרום.
שנת 2011 חלפה ואיתה המחאה. חלק ממנהיגי המחאה תפסו ג'ובים, הסתדרו בחיים, חוץ מדפני ליף, שממשיכה להיות פעילה חברתית בצנעה ובשקט. אחרי 13 שנים, את בני הדור הצעיר לא מעניינות הפגנות מחאה חברתיות, יש להם העיסוקים שלהם, הם חטפו מכה נוראית במסיבה ברעים, הם יושבים לילות כימים מאחורי המסכים, חלקם נלחמים במלחמה שלא נראה לה סוף בדרום בצפון ובמזרח, הנושא החברתי מעניין אותם פחות.
אני מוצא את עצמי יותר ויותר מגיע לנמל תל אביב, מאכיל יונים ומשליך שאריות לחם ממסעדת "יוליה" לדגי הבורי המשייטים בצמוד לקיר הנמל. זה סוג של ריפוי בעיסוק.
אני מביט הרבה על הים לכיוון דרום. אי־שם, במקומות מסתור ברצועת עזה, כלואים החטופים. אני מתפלל לנפטון האל השולט בים שישוחררו כל החטופים ויחזרו לבני משפחתם ולחבריהם המודאגים. אני רואה לנגד עיניי את דמותה של עדן ירושלמי, שמאז שנחטפה מהאירוע ברעים אין אות חיים ממנה. העצב והייאוש משתלטים עליי. אני מתנצל בפני כל אלו ששואלים אותי עם כוונה טובה "הכל טוב? הכל סבבה?" שאינני עונה להם, כי הכל לא טוב ולא סבבה. הכל דרעק.
3. ולמרות הכל, ולקינוח, שיר נפלא של אריק איינשטיין, שבסופו יש טיפ טיפונת תקווה. "אולי צריך לתת לזה עוד זמן".
החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.
השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים
החיים עוד לא...
יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין